 |
צדק בנימין נתניהו כשביסס בזמנו את תעמולת הבחירות שלו על שנאת השמאל. נתניהו רצה "ליכוד גדול נגד כל השמאל". שנאת הערבים הפופולרית בימין היא עסק די בעייתי, הבין נתניהו, זה לא ממש פוליטיקלי קורקט וזה לא עובר טוב אצל הגויים. השנאה לסססמול לעומת זאת היא הדבק שמאחד את השורות ברגעים הקשים, ומכיוון שמדובר בעניין פנים-ישראלי אין מה לחשוש מביקורת של יפי הנפש מהאו"ם או מהאיחוד האירופי. והרי מה משותף, למשל, ליובל רבינוביץ ולשי כהן? מתחת לפני השטח, הרבה יותר ממה שנראה לעין, אבל בחוץ, בגלוי, שני אלה יביעו בדרך כלל סלידה זה מדבריו של זה - למעט ברגע בו יהיה איזה חתיכת סססמול בוגדני זרוק על הכביש ואפשר יהיה לבעוט בו בצוותא ולהריק עליו מלוא הפה, רוק יהודי-לאומי חינוכי וחם. מה זה משנה לרבינוביץ שהויברגר אמר בפירוש בראיון "אני לא אומר שאנחנו נאצים"? מה זה חשוב שהוא ציטט את פרופ' ליבוביץ המנוח באמרו שליהודים אין מה ללמוד מהשואה אלא רק לעם הגרמני? לא אחד כיובל רבינוביץ יתן לעובדות לבלבל אותו, ולכן הוא מביא לנו בטובו את הלינק "כדי שיהיה לכולם העונג של ההבנה מדוע אנו נאצים" - ועוד שואל האם נותרו דווקא בשמאל אנשים שאינם רדודים.
האם נותרו בימין אנשים שאינם דמגוגים מתנשאים?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש