 |
אם שני הצדדים נואשים, אז לפי התאוריה של האורח המלומד, העיסקה הוגנת בעיני הציבור. התרשמתי לפי מיטב זיכרוני, ששני המשתתפים חולקים על דעת הציבור, ולפי שיפוטם הערכי כל עיסקה שנעשית מרצון חופשית הוגנת, ולפי שיפוטם הכלכלי גם מועילה.
נתבונן באדם התועה במדבר וגווע בצמא. לידו עוצרת משאית עמוסה בבקבוקי מיים, והנהג מציע לתועה כוס מיים אחת תמורת מחצית רכושו של התועה. גם אם התועה רוכש את המיים מרצונו החופשי ומציל את חייו, העיסקה לא נעשתה מתוך רצון חופשי אמיתי, מפני שהחלופה של התועה הייתה לבחור במוות, ולכן "לא הייתה לו ברירה". הנהג לעומתו לא ממש זקוק לעיסקה, ולכן התועה משלם מחיר גבוה מאוד ומקבל תמורה שנחשבת בדרך כלל קלת ערך. הנהג מנצל את מצבו הנואש של התועה כדי "לנצל" אותו.
עכשיו נניח שהתועה נפגש בתועה אחר... ברשותו של זה לא משאית מיים, אלא מימיה אחת. בעל המימיה מציע עיסקה דומה: מחצית כמות המיים שלו תמורת מחצית מרכושו של התועה חסר המימיה. במקרה זה שניהם נואשים, שניהם בסכנת חיים, ושניהם משלמים מחיר גבוה יחסית למצבם. בעל המימיה מסכן את חייו, והתועה חסר המימיה משלם במחצית רכושו. אני חושב שבמקרה זה העיסקה תחשב סבירה.
אם לעומת זה בעל המימיה עני מרוד, והתועה הצמא שלנו רוכש את מחציתה בפרוטות, הגלגל מתהפך. המדבר מלא בתועים עניים בעלי מימיות, ואם העיסקה לא תתבצע הצמא יוכל לרכוש חצי מימיה בפרוטות מעני אחר. לעומתו בעל המימיה זקוק באופן נואש לפרוטות כדי להאכיל את ילדיו הרעבים (או לקנות אייפון), לכן "אין לו ברירה", ולכן התועה הצמא "מנצל" את בעל המימיה.
תורם הכליה דומה (כפי שכמובן כבר הבנת) לבעל המימיה. אם היה מקובל שהתשלום תמורת תרומת כליה יהיה בסדר גודל של מחצית רכוש של אדם ממוצע, אני משער שיחסנו לעיסקות מסוג זה היה משתנה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש