בתשובה לeasy, 07/07/11 11:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה ברצינות מצפה מהפרה שתעשה לעצמה תוכנית הדרגתית של ויסות והפחתת ייצור החלב? ועוד תחת השגחת הרפתן (שוודאי רואה שהתנתקה מוקדם יחסית לאחרות ולכן מחזיר אותה למקומה)? בינינו, יש גם אמהות אנושיות שלא תמיד מצליחות לנהל תהליך כזה בחוכמה :-P אתה ברצינות טוען שאם ממשיכים לחלוב את הפרה, משל היתה יחידת ייצור, מספר חודשים או שנים אחרי הגיל שבו היתה גומלת, אז בעצם עושים לה טובה? בעיניי זה ניצול מתועש שכרוך באכזריות ואינו חיוני כלל, ולכן אינו מוסרי בעליל. מה שאתה רואה בו "סבל זמני" ונמשך יום או שבוע או יותר אחרי ההפרדה מהעגל, אני מכפילה אותו במספר ההמלטות לפרה ומספר הפרות ברפת. לגביי זו שוועה שעולה השמימה ואני לא רוצה לקחת בה חלק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא. אני טוען שה"סבל" שהפרה עוברת ברפת הוא לא שונה בהרבה מאורח החיים ה"טבעי" שלה (עד כמה שניתן לומר "טבעי" על יצור שהוא כולו מוטציה גנטית של אלפי שנות ברירה סלקטיבית). ניצול מתועש? ללא ספק. אינו חיוני? אולי, אבל גם אם לא חיוני, עדיין חשוב מספיק כדי להצדיק את קיומו. אכזריות? לא נראה לי. אני מתרשם שאת משליכה מחוויית האמהות האנושית על הפרות. אני לא חושב שניתן להשוות את הסבל ולו בשל רמת המודעות השונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל אני מתנצלת על הנימה הלוחמנית של תגובתי הקודמת, היה לי יום קצת מסובך. שנית, אתה שם את הסבל במרכאות ואני לא, בעיניי הוא משמעותי, ואדם שעוסק בו וחוזה בו יום יום במשך שנים, ודאי מפעיל מנגנוני הגנה כלשהם כדי לא להתרשם ממנו יתר על המידה. הסבל הספציפי הזה קשור לאו דווקא למודעות אלא להורמונליה פשוטה - יולדות ומיניקות (נקבות ממשפחת היונקים שזה עתה ילדו) "מתוכנתות" לחוש את הקשר לתינוק בצורה חזקה, ולחוש כאב וצער כשהוא מתנתק. אם כבר, היית יכול לומר שליולדת אנושית שלקחו לה את התינוק לתינוקייה ייגרם *פחות* סבל בהשוואה לפרה שלקחו לה את העגל. כי היולדת האנושית, בגלל רמת המודעות הגבוהה שלה, יכולה להבין או אפילו להצדיק את ההרחקה ("משגיחים עליו", "אני חייבת לנוח", "יש לו צהבת" וכולי), יכולה לקלוט שהמצב זמני והיא תשוב ותראה את התינוק בעוד מספר שעות, יכולה לשמר אשליית שליטה מסוימת ("אם לא יחזירו אותו תוך שעתיים אדבר עם האחות") וכולי. לפרה חסרים המנגנונים האלה. ואכן, לפרה אין אורח חיים "טבעי" נכון לעכשיו, אחרי שהיא מבויתת כל כך הרבה שנים. אבל אורח החיים הקיים שלה, כפי שתוכנן בידי התעשייה המערבית לא נראה לי דבר שאני רוצה לתמוך בו. ונראה לי שמכאן אנחנו מתחילים להסתובב במעגלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שסבל היא מילה עם אוריינטציה מאוד אנושית וההשלכה שלה על בעלי חיים היא בעייתית משהו. אני יכול להבין אי נוחות, כאב, ייסורים, בהקשר של בעלי חיים, אבל סבל, או עצב נראים לי האנשה שלהם, ולפחות במקרה של פרות, תרנגולות, עיזים וכד' היא דורשת הנמקה חזקה יותר ממה שראיתי עד עכשיו. אני אתן דוגמה. כשפרה ממליטה, שומעים את הגעיות שלה בחצי קיבוץ (בעיקר בלילה) ואין לי ספק שכואב לה. במונחים אנושיים אפשר לומר שהיא סובלת. לעומת זה בחליבה או אפילו לאחר ההפרדה של העגל מהפרה, ה"סבל" לא נשמע. לא הייתי מספיק ברפת כדי לתאר את התנהגות הפרה אחרי ההפרדה, אבל ראיתי עיזים שהופרדו מהגדיים שלהם בפינת החי (נכון זה נורא נחמד לתת לילדים בני 9 לגדל גדי? הגדי מוחתם אליהם ובטוח שהילד המגדל הוא אמא שלו. תוך יומיים הוא מסוגל לזהות אותו ללא טעות ולרוץ אליו כשהוא בא עם בקבוק שזה עתה נחלב מהאמא הביולוגית). במשך יומיים הן פועות בכל פעם שהן שומעות פעיה של גדי (וזה קורה הרבה, מכלאת הגדיים לא היתה רחוקה מהדיר) וזה נשמע כאילו הן קוראות להם. הן חסרות שקט, מסתובבות בחוסר מנוחה ונראה שהן מחפשות את הגדיים בכל פינה (ולא שיש הרבה פינות בדיר). אבל כאמור, זה עובר להן תוך יומיים שלושה. איך הייתי מגדיר את החוויה של העז? אי נוחות וחוסר שקט זה ברור. כאב? לא כל כך, עז עם רגל שבורה או טלף מודלק מתנהגת אחרת לגמרי. סבל? איכשהו המילה הזאת לא מתחברת לי לסיטואציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האנשה האנשה אבל כמה כבשות אתה מכיר שממש נתנו לטלה שלהן שם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבשים לא יצא לי להכיר, רק עיזים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר הסכמנו שאנחנו רואים זאת אחרת. עם הטיעון ''זה לא נורא'' או ''זה עובר'' או ''זה פחות נורא מסוגי סבל אחרים'' אין מה להתווכח. אין פה אמת מידה אחת. אני יכולה להסכים על ''ייסורים'' במקום סבל ודעתי לא תשתנה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |