 |
המקרה הפרטי שלי: בטכניון החלטתי לעשות את הקורס הראשון של הפיזיקאים בתורת הקוונטים (חוץ מהקורס הפושט שגם מהנדסי חשמל עושים וגם רבים ממדעי המחשב, שעוסק בקוונטים ברמה שגובלת בטריוויה), ובדרך עשיתי עוד קורסי קדם בפיזיקה ומתמטיקה. אז למדתי לעשות קצת חישובים בסיסיים של תורת הקוונטים, אבל ממש לא הרגשתי שהגעתי להבנה. בלימודי הפילוסופיה באוניברסיטה עשיתי שני קורסים במסגרת פילוסופיה ביסודות תורת הקוונטים, שיש בהם מתמטיקה אבל ברמה שגובלת בבדיחה. ושם הרגשתי שהגעתי להבנה - בשום אופן לא הבנה של תורת הקוונטים בכללותה, אבל כן הבנה לפחות של נושא אחד - בעיית המדידה ומה שמשיק לה. הקורס של הפיזיקאים לא נתן לי שום דבר שעזר לי בקורס של הפילוסופים - רק נתן לי יתרון פסיכולוגי קל: אלמלא הוא הייתי חושד שהניסוחים הלא פורמליים של הפילוסופים מסתירים משהו - כשמדובר במוזרויות של תורת הקוונטים, אין ברירה אינטלקטואלית אלא לחשוד כל הזמן שמסתירים ממך משהו - ובזכות קורס הפיזיקאים היה לי יותר ביטחון שמה שמדלגים עליו הוא באמת טכני בלבד ולא מהותי.
אז מה זו ההבנה הזו שאני מדבר עליה, שלא היתה בראשון והיתה בשני? משהו יותר עמום ופחות מדיד מאשר יכולת חיזוי תוצאות ניסויים. בעצם תחושה פסיכולוגית, שקשה לי לעשות לה רדוקציה למונחים אחרים מהבנה, אבל היא כרוכה בנוחות ונעימות כשמדברים או חושבים על הנושא, ביכולת לנסח אותו במילים שלי וברמת הפשטה גבוהה, וכן - קצת יכולת לחזות תוצאות ניסויים, אבל יותר ברמת נפנופי ידיים, כמו שהצגתי בסדרת המאמרים שלי. אני מסכים שתחושת הבנה כזו יכולה להיות כוזבת, תלוי עד כמה אותם ניסוחים וחיזויים הם נכונים - ומי שכשיר לשפוט זאת הם רק פיזיקאים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש