|
||||
|
||||
נדמה לי שהחסר אותו חווה ביאליק בעקבות עזיבת הדת, ליווה אותו בהמשך חייו וניכר גם בשירים כגון צנח לו זלזל, לבדי, על סף בית-המדרש ואחרים. מכאן נובעת ההשערה שזהו גם מקור האובדן הערכי עליו הוא מקונן בעל לבבכם ששמם. אבל הרגש הפרטי של ביאליק, מנוסח כאן באופן נאה וכללי דיו כדי לאפשר לכל אחד מאיתנו לראות בו ביטוי לתחושה המקננת בלב כל אחד מאיתנו: "כל השאר הם חלשים, שוטים או מושחתים ואילו אני - נביא בעירי". או שזה רק אני? (: |
|
||||
|
||||
אתה צודק ולשניה חשבתי על זה, אבל נימת השירים על עזיבת הדת היא אחרת, היא עצובה, הוא זנח את הדת והוא מצטער בשביל שניהם. הוא ודאי לא כועס על אחרים ולא היה מכנה את הזונחים כמוהו מקדשים נחרבים. מהיום ייקרא שימך אפופידס הנביא. בוא נגיד שלא החזקתי בהרגשה הזאת, אבל מאז שאני באייל מתחזקת בי תחושה דומה, אף שלא לגבי כולם אלא מיעוטם, ולא שוטים ומושחתים אלא מטורללים. |
|
||||
|
||||
כנראה שיש משהו בטענתך הפרשנית, וכאן גם לנביא כמוני אין מה להשיב. |
|
||||
|
||||
סליחה על ההתפרצות. יש איזה שיר קצר של ביאליק שאני זוכרו בעל פה מילדותי, שלא הוזכר כאן, שיש בו בדיוק אותה תחושת אכזבה מאובדן הערכים הישנים למען ערכים חדשים. מצאתי אותו ברשת ואני מעתיקו לכאן: עַרְבִית וְשׁוּב זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, וְהַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב שָׁקְעָה – וַאֲנִי לֹא-רְאִיתִיהָ, וְשׁוּב יוֹם וְיוֹמַיִם – וְאַף-לֹא פִתְקָה קְטַנָּה מִן-הָרָקִיעַ. וּבְפַאֲתֵי הַמַּעֲרָב כְּעֵין גְּלָמִים עַל-גְּלָמִים, שׁוּב נֶעֶרְמוּ הֶעָבִים – הַחֲכָמִים! הֲנִבְנִים שָׁם עַתָּה עוֹלָמוֹת, וְאִם-עַתָּה נֶחְרָבִים? לֹא, אֵין נִבְנֶה שָׁם דָּבָר וּכְלוּם לֹא-יֵחָרֵב, וְעֵינִי הָרוֹאָה: זֶה הָעֶרֶב הַטֻּמְטוּם בָּא וּמְפַזֵּר אֶת-אֶפְרוֹ עַל-אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ. וְעוֹד אַחַת אֶרְאֶה: חִפַּשְׂתִּי פְרוּטַתְכֶם וַיֹּאבַד דִּינָרִי – וְאַשְׁמְדַי עוֹמֵד מֵאַחֲרַי וְשׂוֹחֵק הַשְּׂחוֹק הָאַכְזָרִי. |
|
||||
|
||||
גם זה שיר נהדר על הנוהים אחרי חזיונות שווא שלא יצלחו, ואשמדי עומד מאחוריהם ושוחק שחוק האכזרי. |
|
||||
|
||||
אכן יפה, ויפה במיוחד שזה מתאים לאלו שטוענים כך ואלו שטוענים להיפך. בע"פ? מרשים ביותר. בעבר ידעתי בע"פ רק את נד נד, וגם מקומו תפסה שירה חדשה. |
|
||||
|
||||
אני יודע כמה שירים של ביאליק ושני שירים של אלתרמן וכמה פרקים בתנ''ך בע''פ במלואם. אבי טען שאביו (כלומר סבי, שלא ראיתיו מעולם) שהיה מורה לעברית ותנ''ך בעיר גרודנו שבליטא (היום בבלרוס), ידע את התנ''ך כולו בע''פ, ואיני יודע אם להאמין או לא להאמין לכך. מכל מקום, על כך שידע דקדוק עברי ועברית על בוריה בצורה מדוייקת עד כדי קנאה (למרות שלא הייתה שפת הדיבור שלו), מעידים מכתבים שכתב שנמצאים בידי. |
|
||||
|
||||
אין סיבה לא להאמין. לי היה בתיכון מורה לתנ''ך (לא דתי, אגב) שידע את כל התנ''ך בעל פה. הוא תמיד היה אומר ''פתחו ספר - פרק - פסוק - ... אני קורא'' וקורא את הפרק בלי כל ספר בידו. |
|
||||
|
||||
צ"ל: אבל הרגש הפרטי של ביאליק, מנוסח כאן באופן נאה וכללי דיו כדי לאפשר לכל אחד מאיתנו לראות בו ביטוי לתחושה המקננת בו עצמו: "כל השאר הם חלשים, שוטים או מושחתים ואילו אני - נביא בעירי". |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |