 |
תודה על המאמר. הוא מהנה ומעניין.
אבל אני לא מסכימה איתך באינטרפרטציה שנתת לשיר של אורלנד.
אני רואה בשיר הזה התייחסות לאונברסליות, ואפילו לבנאליות של העצב.
הוא מתחיל באיזה ילל רוח בלתי מזוהה, אך דוקא בגלל היותו בלתי מוגדר וחסר מקור הוא מכיל בתוכו את כל עצב העולם ומצטרפות בו יללותיהם של הכלב, האוהבים, הילד, (ובעצם, המאזין הרגשן מוזמן לצרף גם את בכיו שלו). אני רואה כאן בין השורות איזה סוג של נחמה (בסגנון פולני משהו) בכך שהיללה הפרטית של אדם (או כלב..) שנדמה לו שכאבו הוא יחודי, היא בעצם חלק משיר הבכי ששרים כולם (בבחינת: אתה לא המצאת שום דבר, העצב, הבדידות, הכאב, כולם היו כאן לפניך).
היופי בבית האחרון, ובעצם בשורה האחרונה הוא הפיכת התמונה. אם קודם הרוח (הכללית וחסרת הכתובת) נשאה את הילל של כולם, בשורה האחרונה הדמעה (הפרטית, הזולגת על לחי בשר ודם) משקפת בתוכה את צערו של כל העולם. יש בזה משהו שמנפץ את הנחמה הקטנה של הנהי הקולקטיבי, כי כשהדמעה זולגת על הלחי הפרטית שלי, הכאב שמתבטא בה הוא, ובכן, כואב מאוד, כאילו שריזכו דוקא אצלי את כל כאב העולם.
נדמה לי שגם ההסתכלות הזאת מסתדרת יפה עם הרעיון (היפה והנכון) של המאמר, כי גם כך יוצא שנושא השיר אינו כאב קונקרטי (של הכותב או של מישהו אחר) אלא העצבות עצמה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש