 |
עד כמה שאני מבין, הסיפור הוא כזה:
ישראל, בהסכמים עליהם חתמה, הכירה בכך שהעם הפלסטיני בעזה ובגדה זה אותו העם, כמו שהישראלים בחיפה ותל אביב הם חלק מאותו העם. הסכם המעברים, שעל פיו הפעילה (או יותר נכון חסמה) מצריים את מעבר רפיח, כולל גם את הרכיב העיקרי - מעבר בטוח בין עזה לגדה, והכרה של ישראל בכך שמדובר ביחידה מדינית אחת. המצרים, מבחינתם, סרבו לפתוח את מעבר רפיח באופן מלא משום שהבינו את המשמעות של פתיחת מעבר רפיח בשעה שהמעבר לגדה נשאר חסום ע״י ישראל. עזה תלך ותתנתק מהגדה, והאחריות עליה תושלך על מצרים.
מצרים מסרבת לקבל על עצמה את האחריות, ולכן הסכימה לעמוד רק בהסכם המעברים כולו, כלשונו. כלומר, מבחינתם, כל עוד ישראל מנתקת בין עזה לגדה ומדברת באופן גלוי על כך ש״עזה זו הבעיה של מצרים״, אין להם שום אינטרס לפתוח את המעבר באופן מלא. זה יוצר עבורם דילמה, זה ברור, אפילו משטר מובארק לא יכול היה להניח לפלסטינים בעזה לגווע ברעב, ונראה שעכשיו עם הפלת השלטון משתמה המצב.
אולם איזה שלטון שלא יהיה במצרים, הם אינם מתכוננים להוציא עבור ישראל את הערמונים מהאש, וספק רב אם תוכניתה של ישראל - לזרוק חלק מהעם הפלסטיני למצרים ולהשתלט על אדמות חלקו האחר, תצלח בטווח הארוך. בוודאי שהפלסטינים עצמם לא מתכוונים לראות בפתיחת מעבר רפיח כפתרון של המצב בעזה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש