בתשובה לארז לנדוור, 28/05/11 8:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אין לי כרגע את היסטוריה זיכרון ותעמולה תחת ידי (כשיחזירו אותו לספריה אבדוק שוב), אבל הנה מה שגלבר עצמו וחני זיו כותבים ב'בני קשת' (234) על המניעים הישראליים לצאת למלחמת ששת הימים: "1. ... נפגע כוח ההרתעה של ישראל ומבחינתה היה זה 'קאזוס בלי'. 2. היערכות הצבא המצרי בסיני יצרה איום על ישראל, איום שגבר עם הצטרפות סוריה וירדן לחזית אחת עם מצרים. ישראל מצאה עצמה מוקפת על ידי שלוש מדינות הקשורות ביניהן בברית צבאית המכוונת נגדה. 3. בגלל נתוניה הגיאוגרפיים ומשמעותם הצבאית (קרבת מרכזי אוכלוסיה לגבול, 'המותניים הצרים' וכו') לא יכלה ישראל להסתכן במתקפת פתע ערבית שבנתונים אלה הייתה יכולה להיות קטלנית מבחינתה... 4. צה"ל בנוי על מערך המילואים המהווה את עיקר כוחו. להחזקת מערך כזה לאורך זמן השלכות כלכליות, חברתיות ומוראליות. ישראל שאפה להכרעה מהירה שתשים קץ למצב זה". ומייקל אורן, במאמרו ב'תכלת', "מי רצה במלחמת ששת הימים" (הוא אומר דברים דומים גם בספרו 'שישה ימים של מלחמה', רק שפה הטיעון שלו מרוכז: "המסמכים הדיפלומטיים הישראליים מן התקופה שקדמה ל- 5 ביוני 1967 מספקים ראיות מכריעות נגד הטענה כאילו ישראל הייתה מעוניינת במלחמה עם הערבים. כמו כן, עשרות אלפי המסמכים ששוחררו עד כה אינם מכילים כל איזכור לרצון הצמרת הישראלית להסיט את דעת הקהל מן המצב הכלכלי, להדיח שליטים ערבים או לכבוש את הגדה המערבית, את סיני או את רמת הגולן. להפך: התמונה המצטיירת היא של מדינה ומנהיגות מלאות חששות עמוקים מפני עימות צבאי, ועושות כל שבכוחן כדי למנוע עימות כזה, כמעט בכל מחיר. המפתח העיקרי להגשים שאיפה זאת, סברו הישראלים, נמצא אצל האמריקנים. אולם, ממשל ג'ונסון, על אף עמדתו האוהדת כלפי ישראל, היה מוגבל ביותר על ידי ריסונים פוליטיים פנימיים ומעורבותו הכושלת בווייטנאם. מגבלות אלה מנעו מהאמריקנים לנקוט פעולות שייתכן כי היו מספיקות כדי להחזיר את מצב הדברים בסיני ובמצרי טיראן לקדמותו, ולגדוע באיבו את המירוץ שפתח בו נאצר לעבר מלחמה. יתרה מכך: אין מקום לטענה שישראל שגתה בשיקוליה להשתמש בכוח. משעה שהועמדה מול מצור כלכלי חמור, בריתות צבאיות בין שכנים חמושים למכביר שמטרתן המוצהרת לנקוט תוקפנות נגד ישראל, ומאות אלפים של חיילי אויב שרוכזו לאורך גבולותיה - היה זה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה אם ישראל לא הייתה מכינה את עצמה למכת מנע. גם אין למצוא פגם בנכונותה של ישראל להשתמש באיום בכוח כדי להניע את ארצות-הברית להתערבות במישור הדיפלומטי. הפעולות הספורות שג'ונסון אכן נקט - חזרה על הבטחותיה של ארצות-הברית מ-1957 בנושא טיראן, הצעת המשט בים סוף והפניות למנהיגים הערבים - ננקטו בזיקה ישירה לאותן אזהרות ישראליות. במבחן הסופי, ישראל עיכבה כל פעילות צבאית מצדה עד לחלוף ההזדמנות האחרונה בהחלט ליישוב דיפלומטי של הסכסוך, חרף הידיעה שכל יום נוסף של המתנה עלול לגבות מחיר יקר במשאבים, במוכנות ובמוראל, ואף להגביל את יכולת התמרון של ישראל במצב של מלחמה בלתי נמנעת. " |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |