בתשובה לג'וד, 25/05/11 8:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מניח שהאבחון הוא כלי כדי להתאים את סוג הטיפול לסוג ההפרעה, וגם כלי להבחין בין הפרעה לבין מחלת נפש. הטיפוסים של פרויד לא נחשבים להפרעות, אלא ל''אופי''. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם סכיזואידיות, אספרגריות, בורדרלייניות, אישיות נרקסיסטית, הן ''אופי'', ''טיפוסי אישיות''. תיאורטית האבחון יכול להיות כלי בידיו של המטפל, מעשית אני חושבת שזה לא נכון. ראשית משום שאין טיפול להפרעות האלה. מבחינה פסיכיאטרית הטיפול בהן הוא כמו בכל בעיה לא פסיכוטית אחרת, דהיינו עם תרופות מרגיעות ומשפרות מצב רוח, מהסוג שמחצית אוכלוסיית העולם נוטלת. כמו שהיית מטפל באדם ''בעל מרה שחורה''. גם מבחינת הטיפול הפסיכולוגי אני לא חושבת שיש משמעות לתיוג. הטיפול היעיל ביותר הוא כנראה ביהייביוריזם קוגניטיבי, כלומר מודעת של המטופל להתנהגויות החריגות שלו - כמו למשל אם מדובר על בורדרלניות, דרישה קיצונית לאהבה - ואמצעים ביהייביוריסטיים ומחשבתיים כדי להפחית את עוצמת הרגש הזה. זה לא שונה מטיפול בכל דפוס התנהגות מטריד אצל כל אחד מאיתנו. התיוגים הם מסובכים מאד, ואין אף אדם שמתאים במאה אחוז לתווית. כשפסיכולוג בוחר בתיוג הוא באופן תת מודע מייחס למטופל תכונות שלא בהכרח קיימות או מפריעות לו. ובהתאם המטופל גם הוא מוצא את התכונות האלה אצלו, כמו בכל ניתוח גרפולוגי או תחזית אסטרולוגית. עם זאת אני מודה שמבחינה מילולית שמות טיפוסי האישיות האלה עוזרים לנו לתאר דמות, שללא השמות היינו מתקשים לתארה גם בעמוד שלם. מנקודת מבט זו התיוגים הם יעילים. אלפ''ס |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שגם הפרעות הן ''אופי'', אבל לא כל אופי הוא הפרעה. טיפוסי אישיות לא נחשבים להפרעה. הפרעות אישיות נחשבות קשות לטיפול, אבל זה לא נכון שאין להן טיפול. וצריך להתאים את הטיפול להפרעה. בין אם מדובר בטיפול תרופתי (לאישיות סכיזואידית אולי תתני תרופות נגד חרדה, ולאישיות פראנואידית אולי תתני תרופות נגד דלוזיות), ובין אם מדובר בטיפול פסיכולוגי. למיטב ידיעתי, דווקא בהפרעות אישיות טיפול ביהייביוריסטי-קוגניטיבי נחשב כלא יעיל. טיפול כזה מתמודד היטב עם בעיות נתונות ופחות עם הפרעות ''עמוקות''. להפרעות אישיות מקובל להתאים טיפול ארוך טווח שמבוסס על יצירת קשר של העברה עם המטפל ו''ריכוך'' איטי של קווי האישיות הנוקשים. למשל, אישיות סכיזואידית יכולה להסתייע ביצירת מרחב בטוח להתנסויות רגשיות במסגרת הטיפול. אני מסכים שהתיוג הוא בעיה. ואני לא חובב של העולם הפסיכיאטרי. אגלפ''ס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה בקשר לתיוגים. ממה שאני יודע הרבה מהתיוגים, לפחות בקטגוריות הפרעות האישיות, הם מסוג ''אחר'' משום הקושי להתאים למטופלים את כל הפרמטרים המצוינים במדריך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ונראה לי שאין הגדרה יותר טובה מ''אחר''. אבל יש עוד פן, אנשים אוהבים לקבל שם לבעיה שלהם, זה משחרר אותם רגשית. ומצד שני זה בטח גם מזיק, כי אדם מטפח את התיוג שלו כמו חיית מחמד ואומר ''אני לא גועלי, אני סכיזואיד''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג מה אנשים אוהבים, לא כל שכן כאלה שמבקרים, מרצון או לא, פסיכיאטרים או פסיכולוגים. את מכירה מישהו שמאוהב במחלה שלו (חוץ מהאנס קאסטורפ)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה תלוי בסוג ההפרעה ובחומרה שלה. אני בטוחה שחולה בדכאון חמור, כמו למשל דכאון אחרי לידה, לא אוהבת לרגע את המחלה. ועם זאת, אם תעשה סקר בקרב חולי מנייה דפרסיה (או יותר נכון בקרב מאובחני מנייה דפרסיה) תגלה שעל אף הכל רבים מהם אינם רוצים להיפרד מהמחלה, גם בגלל שהם מאוהבים בפרקי המנייה היצירתיים השגעוניים, וגם בגלל שהמחלה היא חלק מהווייתם, היא מה שהם. היה פרק דוקומנטרי של לואי תרו על התופעה האמריקאית של תרופות פסיכיאטריות לילדים (זה היה די מחריד). היה שם ילד כבן 12 שמאובחן עם ADHA ואספרגר. הילד בעצמו הגדיר את עצמו כמיוחד בגלל ההפרעה, הוא נהנה בעליל מההתעסקות סביבו, ולי כצופה נראה שהוא משחק ההפרעה שלו כפי שמצופה ממנו. קל וחומר אם מדברים על הפרעות קלות יותר. קצת OCD, קצת חרדתיות, קצת ADHD זה שיק. הייתי כמעט אומרת שהם הטרנד הנוכחי, שהחליף את תחביב האלרגיות שפינה את מקומו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את עשיתי סקר כזה? מטריד שאת שוב מבלבלת בין הפרעות ומחלות נפש ובין תיסמונות ולפטור ADHD באמירה סתמית שכאילו זה שיק גובל בעלבון. אשר לאנקדוטה שהבאת, הנה הנה ספר שכתבו שונדה וקורט שילינג על בנם גראנט, "שונה מהסוג הטוב ביותר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא פטרתי הפרעות בסתמיות. כתבתי שקצת OCD, וקצת ADHD , והדגש הוא על קצת, הם כמעט תגיות אופנתיות. הם הרי לא מזיקים במינונים האלה, הם נורמליים. למעשה המונחים האלה משמשים היום כדי לתאר תכונות אופי. מחלות נפש (להוציא מחלות פסיכוטיות), הפרעות אישיות, תסמונות ממקור לא ידוע מתערבבות זו בזו והגבול מיטשטש. אישה עם הפרעת אישיות גבולית עשויה להתאשפז בגלל דכאון ואובדניות והשתגעות כללית (באין לי מושג אחר לתאר אישיות גבולית), והיא אף תגדיר את עצמה כחולת נפש. ההגדרות משיקות וחופפות, לצורך האייל אפשר להיפטר מהדקדוקים האלה. לבסוף, לא כל כך מוזר שאנשים "אוהבים" את המחלה שלהם. האם באמת אינך מבין את ההתאהבות בפאזה המאנית? זה היי מתמשך. אמנים מעידים שזה הדרייב ליצירה שלהם, ולא היו רוצים לוותר על זה, כולל הפאזה הדפרסיבית. זה מי שהם. סטיבן פריי מספר על כך. ברור שמצד שני יש מקרים של ביפולריות משתקת שהחולה פוחד ממנה ומשתוקק להירפא. ולא קשה להבין חולים שהמחלה מגדירה אותם ומזכה אותם ביתרונות של חשיבות ותשומת לב. חשוב למשל על חולות אנורקסיה. זה פן אחד של המחלה ולא אצל כולן. וחשוב על דברים קשים כמו הלומי קרב או ניצולי שואה, שהזכרונות הלא קרואים מעירים אותם בלילה וטורפים את נשמתם. אילו היתה תרופה שמוחקת את הזכרונות האלה ומרפאת אותם, כמה מהם היו רוצים ליטול אותה? אינני יודעת, אבל נראה לי שלא כולם, לא בגלל אהבה לפוסט טראומה אבל מתוך נאמנות לזכרונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ממשיכה לערבב מחלות נפש כמו הפרעות אישיות ותסמונות כמו אספרגר. ועדיין לא ענית לי אם את ערכת סקר כמו שביקשת ממני, המבסס את הקביעה שלך שרבים מחולי מנייה דפרסיה אינם רוצים להיפרד מהמחלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רון, אני מודה בראש חפוי שלא עשיתי סקר. מה לדעתך החלוקה הנכונה בין מחלות-תסמונות-הפרעות ואיך היא משמשת אותנו בדיון על בריאות נפשית? ומה דעתך על היחס של חולים למחלה-תסמונת-הפרעה שלהם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, על מה התבססו הקביעות שלך שרבים המחולים במניה דיפרסיה מאוהבים בה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התבססו על תבונתי ועל נסיון חיי ונסיון חייהם של אחרים. אם הייתי זקוקה לסקר על כל דבר הייתי יודעת מעט מאד. לא רק אני, גם אתה, גם האנושות. עכשיו מישהו ישאל "מניין לך? עשית סקר?" ולכן אני פורשת מהדיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להזכירך, בתחילת הפתיל את ביקשת לערוך סקר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי: ...אם תעשה סקר בקרב חולי מנייה דפרסיה (או יותר נכון בקרב מאובחני מנייה דפרסיה) תגלה שעל אף הכל רבים מהם אינם רוצים להיפרד מהמחלה. לא התכוונתי לבקש ממך מילולית לעשות סקר, זאת צורת התבטאות, לא חשבתי שהיא תגרור אי הבנות. לא משנה, נעזוב את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כמובן אכבד את בקשתך ואעזוב את זה תוך תמיהה שמשמעות הטענה שלך היא שסקר מטאפורי היה מגלה את מה שאת יודעת ללא סקר ממשי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא איך אתה מגדיר "רבים". בעברית לשון רבים מתיחס לכל מספר גדול מאחד. גם ללא מחקר מבסס אני יכול להניח בבטחון רב שאכן רבים1 מחולי מנייה דפרסיה אינם רוצים להיפרד מהמחלה. ___ 1 בהגדרתו שלעיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את השאלה הזו אתה צריך להפנות לג'וד שטענה שרבים מהחולים מאוהבים במחלה. ממאמר מוסגר אני רוצה לקוות שההערה שלך היתה הומוריסטית שכן יש קשר קלוש בין מתמטיקה ודרכי הדיבור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה משהו שיפתיע אותך, רון, ואולי ירכך את התמונה הסטריאוטיפית שיש לך על מחלות נפש. מתוך פורום של ביפולרים. השאלה היא: אם היתה תרופת פלא למניה דפרסיה, האם היית רוצה להירפא? מתוך כעשרים שענו ספרתי לפחות חמישה שלא רוצים ואחד שלא יודע. הסיבות היו כמו שאמרתי, בגלל אהבה לפאזה המנית, ובגלל שזה מי שהם. אחד או אחת מהם ענו בקצרה: No way. שמעתי פעם את סטיבן פריי מדבר על המניה דפרסיה שלו. בסוף התוכנית הוא אמר שלמרות הכל הוא לא היה רוצה להירפא, והוא הפנה את השאלה לעוד חולה או שניים שהופיעו בתוכנית והם אמרו כמוהו. אנחנו יצורים מורכבים, מלאים בפרדוקסים, אף אחד מאיתנו איננו דמות מטקסטבוק בפסיכולוגיה... לע"ס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש לדעתך קשר לתגובה 572010? (ואבקשך לחסוך בקלישאות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי רון, אם וכאשר יהיה לך תוכן ממשי לתרום לנושא ולא רק נהמות חד שורתיות עם המילה סקרים באמצע, תתרום. הנושא: יחסם של בעלי הפרעה נפשית למחלה שלהם. יום טוב ופרודוקטיבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת שאין צורך בהערות האישיות הללו שאינן תורמות לדיון דבר מחוץ ליצירה של אווירה לא נעימה. את טענת טענה על רבים שאוהבים את מחלת הנפש שלהם (נתנת דוגמה ממניה דיפרסיה). מבלי להיכנס למורכבויות עצומות שמסתתרות מאחרי הטענה, כמו שאלות של השפעה תרבותית-חברתית, יכולות אישיות, או אבחנה בין "אוהבים" ל"מקבלים", רציתי להבין על מה מתבססת הטענה הכמותית שלך. מסתבר שכרגע משמעות הכמת "רבים" היא 4-5 מגיבים שמצאת בפורום וסטיבן פריי. לכשעצמה זה לא מהווה בעיה מיוחדת, אבל כי זו טענה מסוג אחר לגמרי ממה שהבנתי שניסית לומר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה על השולם! נפגעתי כשכתבת לי בהתרסה: "את עשיתי סקר כזה? מטריד שאת שוב מבלבלת בין הפרעות ומחלות נפש ובין תיסמונות ולפטור ADHD באמירה סתמית שכאילו זה שיק גובל בעלבון" הפטנט האיילי האהוב "עשית סקר?1" הוא כלשעצמו מרגיז, וכשטופלים עליך בשיא הקלות רשעות שלא הבעת, האווירה היא לא נעימה. נכון, אפשר לומר שאני צינית אבל פקוחת עיניים יהיה לדעתי יותר נכון, אני מכירה התנהגויות אנושיות. אבל השלמנו! איזה כיף. כתבתי "רבים מחולי המנייה דפרסיה", רבים זה לא רוב. כמה זה רבים? אני מניחה ש"רבים" פירושו יותר ממה שהיית מצפה. הרגשתי שזה כ-20%. אינני יודעת על סמך מה ההערכה - על סמך מה אינטואיציה? כמה מכווני פסנתרים יש בניו יורק? נסיון, פרטים מפה ומשם, ככה זה עובד. בדיעבד, אם הפורום הביפולרי הוא סוגשל מדגם, 7 מתוך כ-20 לא היו רוצים להירפא וזה בעיניי רבים בכל קנה מידה. כתבתי בסוגריים גם "יותר נכון המאובחנים" והתכוונתי לזה, כי היום יש המון אבחון ותיוג, ובעוד שפעם חולי המניה דפרסיה היו המקרים הקשים שהיית רואה בבית חולים והיו סובלים מכל מיני בעיות נוספות, היום אלה אנשים שנמצאים על "הספקטרום הביפולרי". מניה דפרסיה היא מיוחדת בגלל הפאזה המאנית. אני בטוחה שבקרב המדוכאים דכאון קשה אחוז המאוהבים במצבם הוא אפסי. ואני מסכימה שלמילה "אוהבים" יש כל מיני משמעויות וסיבות, והבאתי כדוגמה חולות אנורקסיה וילד ש"משחק" את ה-ADHD שלו, ואפשר להמשיך לדבר על זה כי זה די מעניין. _____________ 1 אתה אולי באמת הבנת את המשפט "אם תעשה סקר" כבקשה מילולית שלי שתעשה סקר, אך אני שומרת לעצמי את הזכות להמשיך לפקפק בכך... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סטיבן פריי אכן אמר מספר פעמים שהוא לא היה רוצה להרפא, והוא גם מנסה לשלוט במצבו בלי עזרת תרופות. אבל זה רק חצי מהסיפור. בכל פעם שהוא התראיין בנושא הוא ציין שהוא לוקה במניה דפרסיה בצורתה הקלה מאד, ושהוא אינו ממליץ לאף אחד לקחת דוגמה ממנו. בתור התחלה, הפאזות המניות שלו ארוכות בהרבה מהדכאוניות, ואורח חייו הוא כזה שמאפשר לו להכנס למיטה ולא לצאת לכמה ימים בזמן אפיזודה דכאונית. לאדם מן השורה זה יעלה במשרתו, אם לא גם בחיי המשפחה שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. גם רוב הביפולרים שבסקר כן היו רוצים להירפא, ויש להניח שהמיעוט שלא רוצה להירפא הם אלה שמסתדרים טוב יותר עם המחלה וגם מפיקים ממנה תועלת, למשל אם הם אמנים או יזמים, או סתם אוהבים להיות בהיי המשכר של המאניה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם ייתכן שהביפולרים שטורחים לענות הם אלה שלא נמצאים בפאזה הדכאונית של המחזור שלהם בזמן עריכת הסקר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכיזואידי ואספי זה לא אותו דבר . גם אם יוצא בסוף שאין להם חברים. אספרגרי בדרכ לא יכול לרכוש חברים וסכיזואידי יש מיומנות חברתית אבל הוא אדיש | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו שמאוהב במחלה שלו? כותב המאמר, אולי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא קראתי משהו שמצביע שזה כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"העשור הראשון של התרבות האוטיסטית היה עשור מרתק, אבל נראה שתרבות זו נמצאת עדיין בחיתוליה. עבור הציבור הרחב, מושגים כגון "אוטיזם בתפקוד גבוה", "קהילה אוטיסטית" ו-"תרבות אוטיסטית" נשמעים עדיין ערטילאיים, או אפילו הזויים. לחברי הקהילה האוטיסטית נותרה עבודת הסברה רבה, בכדי שהציבור יתייחס לקהילתם ולתרבותם כאל דבר מובן מאליו, אבל מאות הא"סים המצטרפים לקהילה האוטיסטית מדי יום מדברים בשם עצמם. " לא נשמע כמו מישהו ש*שונא* את המחלה שלו, בכל אופן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. אבל האם היית מסיק מכך "אהבה" על כל משמעויותיה או קבלה, הבנה וחינוך הציבור? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |