בתשובה לעדי סתיו, 24/04/11 0:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זאת שאלה של מידול, לא? אפשר באמת למדל את כל הפעולות שלנו כבחירה בין אלטרנטיבות. אם נבחר רזולוציה מספיק גבוהה, לא יהיה אפילו הבדל כמותי בין הבחירות. אתה בחרת לקחת את החולצה השחורה מהארון וואן-גוך בחר לקחת את הצבע האדום מכן-הצבעים. אנחנו לא יכולים ליצור מודל של המציאות שיהיה בקנה מידה של אחד לאחד. בורחס כבר סיפר לנו על מפה כזאת, והיא הייתה בגודל העולם. אז השאלה היא מה אנחנו בוחרים למדל. הביקורת החברתית טוענת שמודל הפעולות כבחירה בין אלטרנטיבות מגדיר את האדם באמצעות היותו צרכן: אני תמיד בוחר בין חלופות נתונות בעלות משמעות חברתית, וכל שנותר לי הוא לשחק במשמעויות ובשילובים שלהן. זה אומר שאני לא "הולך מעבר" למשמעויות נתונות, וגם שכדאי שיהיו לי יותר חולצות כדי להגדיל את אפשרויות הבחירה שלי. נשארתי בעמדת הצרכן של מוצרים קפיטליסטים. אני לא בטוח שאני מקבל את הביקורת החברתית, אבל המידול הזה בכל מקרה נראה לי בעייתי. לכל פעולה יש משמעויות חברתיות, אבל לא כל פעולה נעשית לשם המשמעויות החברתיות. ולא כל פעולה מקבלת את המשמעויות כנתונות. השאלה שלי היא לא "למה בחרתי ב-X על פני Y או Z", אלא "מאיזה מקום באישיות באה הפעולה X". בנוגע למערכות יחסים, אולי הניסוח שלי לא היה ברור. אני מקבל שהבחירה עם אילו אנשים אנחנו מעוניינים לקיים מערכות יחסים היא חברתית ובמידה רבה תלוית-סטטוס. אבל ככל שמערכת היחסים היא משמעותית יותר, אני חושב שהחלק "החברתי" הולך וקטן לטובת "העצמי" האמיתי. בין אם השגתי את הילדה הכי יפה בגן ובין אם היא השליכה את התפוח והלכתי עם ילדה אחרת, אופי היחסים יהיה תלוי בדפוסים, מאוויים וצרכים של ה"עצמי" שלי ושל ה"עצמי" שלה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה יפה. "מאיזה מקום באישיות באה הפעולה X"- אבל עוד כשהבאתי לתמי את התפוח, חשבתי לעצמי שאני לא הראשון שמביא תפוחים ולמעשה ההרגשה של הליכה בעקבות נשכחים כלשהם, היתה ברורה בהרבה מתחושת ההמצאה או הגילוי. בעצם, עסקתי בלבחור, חשבתי לעצמי, ברומנטיקניות. בוחן את המידה המתאימה לי ומברר את המחיר ההטבות והעלויות המשניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היית אמור לתת את התפוח לנורית? אולי בזה העניין. בכל אופן, אני מתקשה לראות מה הבעיה. לא ביקשתי המצאה או גילוי כתנאי לאותנטיות. וגם הסכמתי עם עדי שהבחירה בפרטנר היא חברתית וקשורה לשיקולי סטאטוס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזה בדיוק הענין! היתי צריך להביא לנורית, עם נורית הכל היה בטוח הרבה יותר פשוט. אני חושב שהבעיה היחידה שלי בענין, זו הנדנדה בין משמעות חברתית למשמעות פנימית, ההנחה שהנפש נעה בין קטבים כאלו, אני חושב שהן זהות. בחירה משמעותית במיוחד מבחינה אישית, היא כזו משום שהיא נחשבת משמעותית בתרבות שלך, אחרת לא היה מדובר בבחירה כלל כנראה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חיפשתי בפתיל ולא הצלחתי למצוא ''נדנדה בין משמעות חברתית למשמעות פנימית''. לא טענתי ש''העצמי הפנימי'' משתמש בסמלים בדרך אחרת מהמשמעויות החברתיות שלהם. וגם עדי לא טען שיש רק משמעויות חברתיות. בכלל לא נגענו בנקודה. עזוב, עוד סנובית. חבל רק על התפוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני חושב שהחלק "החברתי" הולך וקטן לטובת "העצמי" האמיתי." אבל הגבתי כי נהניתי מהתגובה לה הגבתי ולא בשביל ויכוח על זוטים שלא סוחט עוד כתיבה מהסוג ממנו נהניתי. והיא לא סנובית בכלל! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהממם. קודם־כל, אני לא חושב שמידול זו בעיה, כי אנחנו לא מנסים למדל את כל האינטראקציות האנושיות, או אפילו את האינטראקציות של אדם אחד. אנחנו קודם־כול מנסים להבין אינטראקציה בודדת, והמפה של בורחס יכולה להישאר מקופלת בהאנגר. גם אני לא מרגיש בנוח עם הביקורת החברתית שהזכרת. אני חושב שההקבלה ההכרחית לצרכנות קפיטליסטית היא קצת מאולצת. דבר ראשון, אין שום חיבור טבעי בין שימוש במה שקיים, לבין קפיטליזם דווקא. דווקא חברות שמרניות (אני חושב על חברות חקלאיות קדומות, נגיד במצרים) התאפיינו בתרבותן, עד כמה שאני זוכר, בשימוש חוזר באלמנטים מקובלים, ודווקא תרבותנו־שלנו יותר יצירתית וחדשנית. אפשר לטעון שהתפיסה התרבותית של "ערבב סמלים מהמדף" משרתת אינטרסים כלכליים, אבל אני פשוט לא רואה צורך לעשות את זה בהקשר של הדיון שלנו, גם כי זה לא נדרש, וגם כי כבר דיברנו גם על סמלים שדווקא לא קונים בכסף. דבר שני, ואולי יותר לעניין, אני לא חושב שהמודל הזה מצריך צרכנות פאסיבית (אפילו במובן הלא-כלכלי). הסמלים האלה מתפתחים, הם מתקשרים זה עם זה, הם מתקיימים בתוך הקשר חברתי שמשתנה עם הזמן ועם בחירת הקהל. התקשורת שלך חייבת להיבנות מעל מטען תרבותי מוסכם כדי להיות גם מובנת וגם בעלת־עומק, אבל היא כן יכולה להיות חדשה. נגיד, גוון מסוים של דיעה פוליטית, או אפילו חולצה שדווקא עלי, ולא עליך, נראית כמו משהו שטוני סופראנו היה לובש. זו לא "תחפושת טוני סופראנו" שקניתי בחנות ושמיועדת לזה ושכולם יודעים כמובן־מאליו מה זה אומר. ובעניין ההגשמה העצמית, אני לא מצליח להבין אילו פעולות אתה תוכל להצביע עליהן ולהגיד "זה מימוש עצמי, זה יותר מביטוי של מצב־רוח חולף, וזה לא תלוי בהשפעות החברה". אני מוכן לקבל שיש קווי־אופי קבועים באדם. אולי הם אפילו גנטיים, מה שמבודד אותם מהשפעת החברה בצורה מוחלטת. אבל, אז, מה? איך תממש את עצמך בלי תיווך של החברה ומשמעויותיה? אני, נגיד, אוהב אנליזה מילולית. יכול להיות שאני כזה לגמרי בלי קשר לחברה. אז כפי שאני היום, אני מתדיין על זהות פוסטמודרניות באייל, ואם הייתי נולד בנסיבות אחרות או שההשפעות החברתיות עלי היו שונות, היית אולי מוצא אותי בבית־מדרש. ושתי הפעילויות לא שקולות, ולא דומות אלא במובן ששתיהן יכולות לספק אצלי את אותו הצורך, ויתרה מזאת, אי־אפשר להבין את שתיהן בתוך אותו הקשר חברתי אלא צריך לשפוט כל אחד מהן בהקשר החברתי שלה. אז מה זה "הגשמה עצמית"? עצם העובדה שאני שעושה בפועל משהו כזה? גם אם כן, הרי ששוב הגשמה עצמית לא יכולה לקרות מחוץ להקשר החברתי. מערכת־יחסים נעשית משמעותית עם הזמן, ותחילתה בבחירה שמגיעה מתוך הקשר חברתי. היוצא־דופן של קשרים חברתיים הוא שהם יוצרים חברה אוטונומית משלה, שאולי יש לה דגשים שונים במקצת משל החברה הכללית. אבל עדיין, בחירת בן־זוג רומנטי (שלא לדבר על עצם המשמעות של הרעיון של בחירת בן־זוג רומנטי) היא פעולה שלי כל־כך ברור שהיא נשלטת כמעט לגמרי על־ידי קונבנציות חברתיות. אתה רואה את זה אחרת? (אתה הרי בטח לא מתכוון לטעון בזכות "אהבת־אמת" שנמצאת אי־שם בעולם, כי בעולם של שישה מליארדים זה כבר דורש השגחה פרטית.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבעתי התנגדות לטענות שמעשים נעשים בהקשר חברתי ושאנחנו פועלים באמצעות סמלים. ההיפך. אני תומך נלהב בהשקפות הללו. כן הבעתי התנגדות לטענה שזהות וסמלים הם כל מה שיש. אותו נופש באוסטריה אכן מממש את זהותו (ובאותו זמן יוצר אותה) באמצעות הנופש באוסטריה, אבל בעינה עומדת השאלה אם הוא מממש את עצמו - את ''העצמי'' שנמצא מתחת לזהות החברתית. אם אכן יש כזה עצמי, אז אפשר לדון במרווח שבין הנתיבים שהחברה מציעה לנו למימוש עצמי, לבין נתיבים אחרים שיותר יתאימו ל''עצמי''. אם אין מרווח כזה, אז דיון כזה יהיה חסר משמעות, וכל שנותר לנו הוא ליצור את ''העצמי'' באמצעות משחק בסמלים ומשמעויות. כשאתה משווה רכישת חולצות ''לכל פעילות אנושית אחרת'' או מציע שההבדל בין הגשמה עצמית לבין ביטוי עצמי הוא רק כמותי, אתה לא עושה הבחנה בין ה''זהות'' לבין ה''עצמי''. אנחנו רק בוחרים בין סמלים, ולא מנסים להתאים את הסמלים למשהו עמוק יותר. לא לי להגיד לאנשים איך לממש את עצמם. הויכוח הוא לא על האם הקשרים חברתיים דרושים למימוש עצמי. ברור שהם דרושים. הויכוח הוא על הרעיון של העומק. יכול להיות שיש אנשים שמסתפקים במשחק באופנה. בתרבות המודרנית, שמאמינה בעומק, האנשים האלה יוגדרו כשטחיים, כי הם פועלים רק על פני השטח. התרבות המודרנית רואה את פעולת השחרור כהתקדמות לעבר אחדות של סמלים ושל מציאות. ההגשמה העצמית היא הוצאה מהכוח אל הפועל של המציאות העמוקה, מה שהיא לא תהיה. התרבות הפוסט-מודרנית טוענת שבחברה הפוס-תעשייתית סמלים כבר לא מורים על מציאות אלא מתייחסים לסמלים אחרים. היא מנסה ללמד אותנו שהשחרור הוא מהתפיסה שיש עומק מחייב. במקום זה היא מציעה לנו הגשמה עצמית באמצעות ''קרנבל'' של זהויות, קולאז'ים של סמלים, אינטר-טקסטואליות וכו'. עכשיו רק נותר לנו לבחור במה אנחנו מאמינים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |