בתשובה ליהונתן אורן, 11/04/11 20:58
 |
|
 |
||
|
||||
 |
במקום סתם לטייח את המחלוקת, אני רוצה להציע גישור אמיתי. אני מסכים איתך בחוסר ההסכמה לטענת "אנחנו אמורים נפשית לחיות X", אבל חושב שאולי את מה שברקת רוצה לכתוב אפשר לנסח באופן (הבנאלי בהרבה) הבא, שלא יפריע לך: עובדתית, יש עליה במצוקות נפשיות עם העלייה בגיל, בקרב זקנים1. בעוד שאנחנו מטפלים בהצלחה במחלות גופניות וכך מאריכים חיים, אנחנו פחות טובים בלטפל במצוקות הנפשיות, ואולי בכלל לא משתדלים מספיק2. זו הבעיה. 1 "עובדתית" - אין לי מושג אם זה נכון. אולי זה ידע קיים. זה נשמע נכון. אם לא, ברקת יכולה לשער שזה יהיה נכון אם נזדקן יותר, מסיבות שאינן קשורות ל"אמור". 2 אני בטוח שכן עובדים גם על זה. לפחות זה תחום טיפולי-מדעי עם שם וממסד: http://en.wikipedia.org/wiki/Geriatric_psychiatry |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל למה אתה מציע לגשר? אני מבין את הצורך בגישור כשמדובר בניסיון להחליט על פעולה משותפת. אני מבין שלפעמים כדאי לנסות למצוא גשר גם כשמחלוקת רעיונית מפריעה ליחסי-אנוש תקינים. נניח, כשהמחלוקת מפריעה לצורך של אנשים להחזיק בנרטיב משותף בנוגע ליחסים שלהם. אבל בשאר הזמן, חידוד המחלוקת הוא זה שמאפשר להבין את העמדות השונות בדיון ולהציע ביקורת תקפה עליהן. גישור נראה לי בבסיסו כמתודה אנטי-אינטלקטואלית. זה כמובן קשור לעמדה הבסיסית שאני מחזיק בה, לפיה אנחנו מתקדמים באמצעות ביקורת (והפרכה) ולא באמצעות חתירה לקונצנזוס. הסכמה רחבה נראית לי מין משהו עותניאל שנלרי כזה, ואתה לא נראה לי הטיפוס הזה. בעוד שקל לי להסכים עם חלק גדול מהניסוח שהצעת, אני לא בטוח שברקת או אני יכולים להסכים לסיפא של ההצעה שלך - "זו הבעיה". אם אני מבין את עמדתה נכון, ברקת עשויה לסבור שהבעיה היא אורך החיים שלא מותאם לנפש האנושית, ולכן שעדיף להפנות את המשאבים שלנו לשיפור איכות החיים בזיקנה המוקדמת ולא להארכת חיים מוגזמת. אני סובר שהבעיה, לפחות בחלקה, נובעת מההתייחסות החברתית למושג הזיקנה ("המיסטיקה של הזיקנה"). בעוד שאני מקבל (כמוך וכמו ברקת, אני מניח) את הצורך לפתח כלים להתמודדות עם בעיות נפשיות בזיקנה, אני קצת חשדן כלפי הממסד הפסיכיאטרי-גריאטרי, שמקבל את הגדרת הזקן כ"אחר" שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכולה1 להסכים לכל מה שאתה כותב כעמדתך בסוף התגובה, אבל בעיניי זו עמדה שנשארת על הנייר ואני לא רואה (אולי תסביר) איך היא ניגשת לפתרון מצוקות קיימות. זה כמו שתדבר איתי על העצמת שחורים ויכולת לקבל את האחר, אבל אמשיך לראות את הילדים השחורים בשכונה עושים קראק ונושרים מבית הספר. (זה לא המשך הדיון! :-) אנחנו מדברים רק על הגישור! וזאת עדיין ברוח הפסח וההסבה המשותפת לשולחן אחד). 1 לא "עשויה"! שונאת את האנגרית הזו (might). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, עם הילדים וכל זה, אני ממליץ לעבור שכונה. חוץ מזה, על אף רוח הפסח, אנחנו לא מסבים סביב שולחן אחד. למה, משהו השתנה משנים קודמות (תגובה 524607)? אני לא מציע פתרונות כי זה לא בידיים שלי, כמו שאת לא מציעה (אני מקווה) להרוג את תשושי הנפש. אני בכל זאת רואה פתח לשינוי בכך שאנחנו הופכים יותר ויותר לחברה פוסט-מודרנית. חלוקות בסיסיות של החברה המודרנית, כמו החלוקה ילד/מבוגר/זקן, או החלוקה עובד בעבודה קבועה/זמני/פרילאנס/פנסיונר הולכות ונעשות פחות חדות, ומוסדות סמכותניים מאבדים מכוחם לטובת מערכות פתוחות כמו רשתות חברתיות. התהליך הזה נראה לי מעניין בכל הנוגע להתייחסות ל"אחר", ואולי מכאן יבוא השינוי. 1 קיבלתי. אני אלך "לעשות קראק". קראתי בסופשבוע שלוינס אמר שאופיום הוא הדת להמונים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |