 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבהרה בעקבות הדברים : מאחר ולא הייתי מודע עד כה לפרסום המאמר, ודבר קיומו ופרסומו ב"האייל הקורא" נודע לי רק בדיעבד, הריני מתנצל על כי רק היום אני מגיב לדברים. העובדות: ביום 28.1.2002 העברתי לאתר זה את מאמרי הנ"ל ( "איבט נפל בפח"), כשם שאני מעביר מעת לעת מאמרים שונים לגורמים שלהערכתי יתכן ויש להם ענין רציני בנושאיהם. קבלתי מדובי דוא"ל חוזר שהודיעני שהמאמר יפורסם בהזדמנות הנאותה. אתר "מחלקה ראשונה" של יואב יצחק, שגם הוא קיבל במקביל את מאמרי זה, לא היסס ופרסמו יומיים מאוחר יותר, ביום 30.1.2002. לצערי לא זכרתי לשלוח לדובי הודעה שהמאמר כבר פורסם – ברגע שהוא הובא ונתפרסם אצל יואב. זוהי אשמתי שלי (מחמת שיכחה והזנחה) שאני מתנצל עליה בזאת בפניו התנצלות מלאה. .... Mea culpa אבהיר שנודעה לי מדיניותו של דובי שלא לפרסם מאמרים שכבר נתפרסמו. במקרה קודם, לאחר שדובי אישר לי קבלת מאמר (שבדיעבד לא נתפרסם כאן) וביקשני שאודיעו אם וכאשר המאמר הזה יתפרסם במקום נוסף. במקרה ההוא הודעתיו בדחיפות, יומיים לאחר מכן, ברגע שהמאמר ההוא עלה ופורסם אצל יואב יצחק, את העובדה הזו. יצויין שעורך עיתון "הארץ" לא סבר כמו עורך אתר זה והמאמר ההוא, למרות שהופיע במקביל גם באינטרנט, פורסם גם בעיתון "הארץ" והובא לעיון מנוייו וקוראיו. אבל כל עורך ושיקוליו. (למעוניינים ולעיון בטכסט המאמר ההוא): http://www.nfc.co.il/showArticles.asp?subjectId=3&am... מכל מקום, בענין המאמר האחרון הנוגע לאיבט ליברמן ופרשת ההאזנות הזו, שכחתי לעדכן את דובי בעובדה וזה מקור התקלה. מחמת עומס וטירדת עיסוקי הפרטיים גם לא ידעתי על הפרסום כאן ועל המתרחש (כיוון שהכתבה הועלתה כאן באתר רק בחצות הלילה של ה-6 לפברואר) – עד שקבלתי לפני כיומיים דוא"ל זועף מדובי המבקשני שלא להעביר אליו יותר מאמרים. אכבד את החלטתו. דעתי: א - מוסכם ומקובל עלי שעורך אתר (או בעליו) רשאי לקבוע לו כללים כלבבו לגבי האתר שלו. ב - לא מוסכם עלי שהוא זכאי לתבוע או לקחת לו זכויות מעבר לאתר שלו. ג - אני אישית חושב שטוב שרעיונות, דעות ומאמרים מובאים ונדונים במקביל בכמה מקומות. ד – מוסכם עלי שאתר "האייל הקורא" יכול לחשוב אחרת. נימוקי: א – האתר הוא של דובי והוא יכול לעשות בו כרצונו, כל עוד אינו מפר חוק. זהו אתר פרטי שלא משלם המיסים הקימו ולא הציבור כולו משתתף באחזקתו, ולכן מותר לבעליו לעשות עם "העיתון האלקטרוני" שלו כל מה שעולה על דעתו. בדיוק כמו שמותר לנמרודי לעשות כרצונו עם עיתון "מעריב" שלו. ב – לגיטימי שהעורך יוכל להחליט אם פרסם או לא לפרסם דברים באתר, לפי טעמו שלו. לגיטימי בעיני גם שבתוך האתר שלו יש לעורך בעלות קניינית על מאמר שנמסר לו לפרסום. אבל לא מוסכם עלי שיש לו זכויות על המאמר מחוץ או מעבר לאתר שלו. אין לשום עורך (לא של אתר אינטרנט ולא של עיתון מודפס) זכות לקחת לעצמו את "זכויות היוצרים" מידי הכותבים , - אלא אם הכותב מכר לו מפורשות את הזכויות הללו. מכירה כזו חייבת להיות בתמורה כספית, להעשות בכוונה מפורשת וברורה של המוכר והיא חייבת להיות גם מלווה בחוזה כתוב, ספציפי, ישיר וברור. מאמר הוא "קנין רוחני" מובהק והוא "יצירה ספרותית" השייכת אך ורק למי שיצר אותה – ולא למי שהביא אותה לדפוס או לפרסום. למי שהדברים לא מוכרים או לא ברורים, אציין כי רק לאחרונה נתקבלה בארה"ב פסיקה עקרונית הקובעת שגם לעיתונים שמעסיקים כתבים בשכר (וגם לאחר ששילמו להם בעבור פרסום כתבה מסויימת או קנו מהם בכסף מאמר כלשהו לפרסום בעיתון) – אין להם שום זכויות על המאמר (שאת זכויות פרסומו קנו בכסף) מעבר לפרסומו בעיתון המודפס, - ולכן, כאשר הם רוצים לפרסם את אותו מאמר גם באתר האינטרנט שלהם – הם חייבים לחזור לעיתונאים שלהם – לבקש שוב את רשותם, לנהל עימם מו"מ חדש ולשלם להם (שוב) בעבור פרסום חוזר של המאמר שלהם הפעם באינטרנט.... גם בישראל הלכה זו קיימת ובכלל זה עיתון אינו רשאי להתנצל על פרסום דברים שפרסם, כולל במקרה שעולה טענה של אי דיוק בעובדות ואפילו טענת לשון הרע – אלא אם הכותב עצמו מוכן לתקן את הדברים בעצמו ומוכן להתנצל. אגב, לא ראיתי שבדברים ש"האייל הקורא" כותב באשר לכללי הפרסום, שמצויין או שמובהר בהם שהאתר מקבל לרשותו את "זכויות היוצרים" מעבר לצורך הנדרש לצרכי הפרסום באתר עצמו (ופרסום כללי של האתר) ומאחר והדברים הם בגדר הסביר וההגיוני אינני רואה כאן בעיה. אבל אם מישהו יטען אי פעם שהאתר קיבל מכותביו את זכויות היוצרים, חישבו נא על האבסורד (המשפטי והמוסרי) הבא: עוד 90 שנה (טוב, 60 שנה...) אני ארצה לכתוב ספר זכרונות ולהביא בו מאמרים שכתבתי בחיי. האם אצטרך אז לפנות לדובי ולקנות ממנו את הזכות לפרסם בספר שלי את המאמר שלי, רק בגלל שהוא התפרסם בעבר באתר "האייל הקורא" ? ג – מוסכם עלי שמותר לאתר אינטרנט לנקוט במדיניות של "אי-פרסום" מאמרים שמתפרסמים גם באתרים אחרים. מותר – אבל לא חכם . משתי סיבות: הראשונה – אם מאמר הוא טוב, מדוע לשלול מהגולשים הקבועים והנאמנים של האתר מלראותו ? השניה – הדיאלוג, ההפרייה והדיון האינטלקטואלים מתנהלים אחרת ובנפרד בכל קבוצה חברתית (וגולשי אתר ספציפי הם לעיתים קבוצה חברתית מאד מסויימת) – ולכן הפריית הדיאלוג הציבורי מתעשרת ונהנית יותר דוקא כאשר מתקיים הדיון על אותו נושא ועל אותו הטכסט – כדיון נפרד – אבל במקביל - בקבוצות שונות. אמחיש את הדברים: תארו לכם שבתי הקולנוע בתל אביב יחליטו, כמו אתר אינטרנט, שמה שהוקרן בירושלים לא יוקרן בת"א ואז התוצאה האפשרית תהייה שתושבי ת"א אולי לא יראו לעולם את סרטיו של וודי אלן, כיוון שהם כבר "פורסמו" או כיוון שהם כבר מוקרנים במקביל בירושלים... וכי סרט של וודי אלן אינו מכיל מסרים ורעיונות בדומה למאמר ? אז לא נקרינו בישראל כי כבר הוקרן בניו-יורק ? נמנע מתושבי דימונה מלראותו ? לכן לא יכול היה גולש נאמן של אתר זה לעיין כאן במאמר "מלאה הארץ חמס", כיוון שנתפרסם במקביל ב- 2 אתרים אחרים. אני חושב שהוחמץ דיון. לשיפוטכם: כאמור – מסיבות חוקיות מוסכם עלי שמותר לאתר לא לפרסם רק מסיבה זו. זה גם לא נורא - כי גולשי "האייל הקורא" יוכלו תמיד לגלוש לאתרים האחרים ולקרוא בהם את המאמרים בנושאים שהם מתעניינים בהם. אבל אם הם מתעניינים (ואינני יודע. זה נתון לשיפוט הקוראים ולהערכת העורך) – אז למה לא לתת להם אותם גם באתר זה ? לכן זה חוקי, אפשרי ומותר לא לפרסם טכסט שגם אחרים קראו וקוראים – זה רק לא חכם. לגופו של המאמר והתייחסות לתגובות: עברתי על התגובות, וברצוני להבהיר: הבעיה איננה איבט ליברמן. הבעיה היא גבולות הכוח של משטרת ישראל וצורת השימוש של המשטרה והפרקליטות בעוצמה שניתנה להם בכדי להגן על החברה ולשמור על ערכיה. הזכות לפרטיות הינה אחת הזכויות הבסיסיות ביותר בחברה המודרנית – וממנה נגזרה גם הזכות לקיים שיחות ללא מאזין זר. מנגד עומדת ל"מוסדות החוק" הזכות לפנות ולקבל "פטור" משמירת חוק מסויים (חוק איסור האזנת סתר, במקרה הזה), אבל זאת רק למטרות חיוניות באמת ורק בפרופורציה הראויה והנדרשת באמת. במקרה הנדון, עושה רושם שמשטרת ישראל (ולהערכתי – בגיבוי ואישור גורמים בפרקליטות) הציגה מצג כוזב בפני בית המשפט בבואה לבקש אישור להאזנות סתר לאיבט ליברמן בנימוק שהמשטרה חוקרת חשדות לקשריו עם "המאפיה הרוסית". מוסכם שאלה חשדות בענין חמור וסביר לתת במקרה שכזה אישור להאזנת סתר. אולם מרגע שנתברר למשטרה שאין ההאזנות אלה מאשרות את החשד לקשרי "מאפיה" ומעשים פליליים חמורים כמובא בחשד הראשוני, ומרגע שחקירת המשטרה עברה לנסיון למצוא אצלו עבירות על חוק מימון הבחירות, שזו עבירה פעוטה יחסית (יובהר שאיש לא ישב בישראל בכלא על עבירה זו, למרות שרבים מאד כבר הורשעו בה), הרי שבאותו הרגע נשמטה העילה המקורית שבגינה ניתן האישור להאזנות הסתר – ומאותו רגע אסור היה לקיימן ולהמשיכן. מוסכם על כולנו שאנו ניתן אישור האזנת סתר לשב"כ – לכל צורך של ביטחון המדינה. מוסכם שניתן אישור האזנת סתר לכל חקירה שנועדה למנוע רצח, או אפילו ביצוע שוד אלים. אבל האם אתם מוכנים שפקידי העיריה יקבלו אישור להאזנת סתר לטלפון בביתכם לתקופה של 6 חודשים או שנה, בגלל שהם חושדים שאתם מתכננים להרחיב את המרפסת בביתכם ורוצים להאזין לשיחותיכם האפשריות עם הקבלן שלכם, או עם מנהל סניף הבנק שלכם, או עם חברי ועד הבית וגם עם עורך הדין שלכם ? יוזכר שעבירת בניה היא עבירה חמורה יותר מאשר עבירה על חוק מימון המפלגות. אם אתם מסכימים שיאזינו לאיבט ליברמן (או לכל פוליטיקאי אחר) בחשד שאולי עבר (או אולי יעבור, זה תמיד ניסוח טוב...) עבירה שדינה המכסימלי הוא שנת מאסר אחת, אז אפשרו נא לכל שוטר, חוקר, פקח או אוכף חוק אחר לקבל אישור להאזין לכל שיחותיכם (ולכל שיחות בת זוגכם, לכל שיחות ילדיכם, לשיחות עובדיכם ובעצם לכל המשתמשים בטלפונים שבביתכם ובמשרדכם) בכל מקרה שיש להם "חשד" נגדכם בעבירה שדינה מעל שנה אחת. שנתחיל ברשימת החשדות שיאפשרו האזנה כזו ? בבקשה: הרחבת מרפסת, אי תשלום מס הכנסה מלא, אי הוצאת חשבונית, אי רישום תקבול בספרים, לקיחת חבילת נייר צילום מהמשרד בו אתם עובדים, דיווח שעות נוספות שלא כדין... רוצים עוד ? או שמותר להאזין ככה רק לליברמן – כי כולנו שונאים אותו ? בינתיים נתפרסם חשד נוסף שנעשתה האזנה גם לטלפון בלשכתו של ראש הממשלה שלעבר, בעת כהונתו כראש ממשלה. עולה שמשטרת ישראל האזינה בסתר לראש הממשלה הנבחר . זה יותר ממחריד. זה מפחיד. שוב. מי שלא סובלים אותו, את ביבי, – לא מתרגשים. אולי כי הם לא מבינים מה ההשלכה של המעשה הזה. ההשלכה היא זו: קצין משטרה בכיר (ואולי כמה פרקליטים בכירים) שומעים ומקליטים שיחות פוליטיות, שיחות אישיות, אולי גם שיחות פרטיות-אינטימיות (ורומנטיות) של האיש החזק ביותר במדינה. אם לא היה להם יסוד חזק ביותר לדעת שנעשה מעשה פשע חמור ביותר על ידיו (ולא נטען שהיה חשד כזה כנגד ביבי) – אז למה האזינו לו ? ויותר מזה - מה הם עושים עם המידע הזה, שאספו במסתורין ? האם ראש ממשלה כזה לא עלול למצוא עצמו נתון לסחיטה ? וכי לא ישלם מחיר עבור השתיקה? אולי ישלם את "דמי השתיקה" במתן מינוי כמפכ"ל המשטרה לקצין החוקר שיודע על הפילגש? אולי במתן מינוי כשגריר, או כשופט מחוזי או אפילו מינוי כיועץ המשפטי לממשלה לאותו פרקליט אלמוני שמחזיק ברשותו את ההקלטה (ששווה הרבה מאד כסף) המתעדת את שיחת ה"פוצי מוצי" שקיים ראש הממשלה הנשוי הזה עם איזו עלמה צעירה ? יוזכר שבמקרה הזה, החוקר המאזין היה משה מזרחי, אותו קצין משטרה שלגביו כבר קבע בית המשפט שהוא הסתיר חומר חקירה גם מידיעת הפרקליטות וגם מידיעת סנגורי נאשם במשפט (נמרודי), דבר המהווה לכאורה לא רק עבירה על החוק והפרת אמונים – אלא גם שיבוש הליכי משפט. אז על קצין משטרה כזה אתם מוכנים לסמוך שהוא יעשה שימוש חוקי, נאות ונכון בזכות להאזנת סתר ? עליו אתם סומכים שהוא פועל בתום לב ובנאמנות לחוק ולרוחו ? ולמשפטנים שביניכם: האזנה לראש הממשלה דורשת אישור מיוחד ואישי של היועץ המשפטי לממשלה ופניה ספציפית שלו לבית המשפט בבקשה מיוחדת לפתוח בחקירת סתר כנגד ראש הממשלה. מעולם לא היתה החלטה כזו, מעולם לא התבקשה חקירה כזו, ובכל זאת נעשתה האזנת סתר לטלפון בלישכה של ראש הממשלה. אז בואו נפסיק עם הפלפולים המשפטיים: נעשה תיכמון עם חוקים שונים, נוצלו סדקים בחוק הקיים ונעשה מהלך מביש של מניפולציה טכנית/משטרתית/משפטית ובעזרתה נעשו האזנות סתר רבות ושיטתיות לפוליטיקאים בכירים. כולם, משום מה, מן הימין. אני מניח שגם אחרוני המגינים על מה שהתרחש ןעל עושי המעשה, אולי בגלל שזה היה נגד איבט ליברמן, היו משנים דעתם אם היה מתגלה ששר המשטרה עוזי לנדאו– בידיעת ואישור אריאל שרון - , איפשר או הורה לקציני משטרה מסויימים להאזין במשך 6 חודשים לפני הבחירות לטלפונים בביתם ןבמשרדיהם של יוסי שריד וזהבה גלאון. ואולי זה נעשה ? איך תדעו ? – זה האזנות סתר. הן וקורבנותיהן לא מתפרסמים לעולם, גם לא בדיעבד. לכן אני מוטרד. כדאי גם לכם להיות מודאגים. (ותודה אמיתית לדובי ולאתר על האירוח הנעים וזכות הביטוי). פריצי |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אכן חמור הוא העניין, שפרטיותם של אזרחים תמימים נגזלת ללא הצדקה משפטית. אבל יש פתרון פשוט לכך: אם אינך רוצה שיאזינו לך, העבר את התקשורת שלך הצפנה קריפטוגרפית (בניגוד להצפנה לתיקון\גילוי שגיאות), ואז יש לך יכולת לאמוד מתמטית את הסיכוי שמאזין לא רצוי יוכל לקרוא את המידע שאתה מעביר, או שמעבירים לך. כלים כגון GnuPG יכולים להיות מאד יעילים למטרה זו. מדוע לבטוח ביושרם של עובדי ציבור, כשאפשר לבטוח במתמטיקה? (או ביכולתם של מתכנתי הקוד הפתוח, יותר נכון - נא להתעדכן בעדכוני אבטחה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה מן רעיון מוזר הוא זה ? מדובר בשיחות קוליות בטלפון ולא בדואר אקלטרוני או קבצי מחשב ! נסה בטובך לצלצל מחר לעורך הדין שלך ודבר איתו עם ההצפנה הקריפטולוגית שלך. איך הוא ישמע אותך ?? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ע"י שימוש במערכת דומה עבור מערכת הטלפון. יש כבר דבר כזה שפותח ב-MIT, אלא שאסור להפיץ אותו מחוץ לארה"ב וקנדה, ולכן לא הזכרתי אותו: כל שעליך לעשות הוא לשלוח לעו"ד את המפתח הציבורי שלך, ושהוא ישלח לך את שלך, והנה: המרתם את הבעיה הקשה לכימות של "האם מישהו מאזין לי עכשיו על הקו הזה" לבעיה של: "נניח שמישהו יאזין לי עכשיו על הקו הזה - האם יוכל לפענח את המידע שאני מעביר," שניתנת לניתוח כמותי ע"י כלים של קריפטולוגיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מעקף זמני בלבד.אם כולם ישתמשו בזה, עשויה לעלות תביעה, שאולי היא לגיטימית, לחזור לרעיון של clipper chip. לא עוקפים בעיות מוסריות באמצעים טכנולוגיים, אי אפשר. זה רק גורם להן להתבטא מחדש בניסוח אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טענותיך נכוחות ומצויינות כתמיד, אדם חכם שכמותך, המצטיין בהקשר לנושא מסויים, כקפיץ דרוך זה, ביצירה, באיסוף ובגיבוש גוף הידע המתאים, ובתנופה וירטואוזית. נושא זכויות יוצרים קרוב לליבי, והינו במרכזה של מהפיכת המידע המתרחשת מזה עשור. כפי שכתבתי בעבודה מ-98: הנחת יסוד התפקוד האנושי הבסיסי ביותר - הינו רעיוני אינטלקטואלי: כל התקדמות אנושית מתחילה ברעיון יסוד. זאת, החל מרעיון השימוש בגלגל להעברת משאות כבדים, או השימוש בעצמות משוננות ככלי ציד, וכלה בריקוד או שיר פולקלוריסטי, שימוש בכיסוי ראש להגנה מהשמש (והאופן הלוקלי בתקופות שונות של מימוש רעיון זה - כפיה עם שתי קשירות בקודקוד, מגבעות, כובע קש רחב שוליים כמו במקסיקו). וכך גם לגבי הרחבת מושג כיסוי הראש לשימושים נוספים: הגנה בקרב (הקסדות האשוריות או היווניות על עיצובן הספציפי); התובנה על שימוש בצמחים מסויימים למרפא לפצעים או לחוליים (ולא רק למאכל אדם ובהמה); בדיחה כלשהי, פתגם עממי או מטבע לשון, רעיון דתי כלשהו או מתווה לעריכת טכס דתי או מיסדרי מסויים על סדרת פעולותיו. כל אלה מתחילים ברעיון יסוד. ותמיד רעיון זה הינו של אדם יחיד, פורה וטבעי להפליא, המתואר תכופות כ"מקור" או כמעיין נובע. לעולם לא של קבוצה, של "פולקלור עממי" ערטילאי, "רוח העם ושורשיו", "ערכי המסדר הנשגבים" וכיוצא בזה. תמיד - אדם בודד ומפרה — אישית, תרמתי גם תרומה שהינה שייכת לתחום הציבורי, באופן שמטיבו אינו בר יחוס לפרט. הכוונה לטביעת ביטויים חדשים, שבמרבית המקרים, נעשית כל הזמן על ידי פרטים בנסיבות שונות, במסגרת התהוות השפה החייה. ביטויים קולעים ואפקטיביים שטבעתי, בין היתר: "מצג כוזב" - שאתה ורבים אחרים מרבים להשתמש בו. מופיע בספרי אודות חלוקת קשב (1997), בהקשר המונולוג הפותח ל"ריצ'רד השלישי" שאני מצטט, אף שהשתמשתי בביטוי קודם לכן. "לוחמני" - בהקשר מסויים נזקקתי לביטוי מיליטנטי לעברית. מאמרים רבים (לוחמניים) כיום, מכילים את הביטוי. "עניין לא ראוי" - מעין הלצה שלי, כלומר שלילה רטורית הנושאת בתוכה נימה מוסרנית אתית, כאשר אתה מתעצל לפרט מה פסול כאן. הדבר השתרש להפליא בשיח הפוליטי, בגלל ה"קלי קלוטו" יחד עם האפקטיביות המוסרנית/צדקתנית שבו. ואסיים: היה "ראוי" להגיד את הדברים הללו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצוני להדגיש כי שייכתי בהודעתי טביעת מילים וביטויים לתחום החופשי של ה- Public domain , "לתחום הציבורי באופן לא בר יחוס לפרט" באופן שכמובן אינו תחת חלות זכויות יוצרים. בעניין זה כתבתי כי "טביעת ביטויים נעשית כל הזמן, במסגרת התהוות השפה החייה". כתבתי זאת כדי להסיר מעט את הגוון הערטילאי מאחורי הווצרות השפה, ואף מבניה הדקדוקיים, אותו גוון ערטילאי ומיסטי למחצה המייחס יצירה זאת למהויות קולקטיביות כ"רוח העם ושורשיו" ולהצביע על כך כי גם כאן עשייה זאת נעשית בעיקר על ידי פרטים ולא מהויות אחרות. אשר לאותן מהויות שמעבר לפרט, אל דאגה לגבי אותם האמונים על משקלם בהקשרים חשובים של קולקטיבים וישויות חוץ-פרט גבוהות למיניהם. בהמשך המאמר אני כותב: "תמיד, אדם בודד ומפרה, אשר אמנם, מיקומו המסויים, דתו, עמו, הרקע בו צמח, מקנים את הגוון המסויים, הרקע, הבעייה המסויימת - דהיינו את חומרי הגלם; אך לעולם לא את המבנה, הרעיון עצמו, המעצב חומרים אלה. זאת כשם שמשחק השחמט הינו רעיון מופשט של כללים להזזת כלים, תכונות כל כלי, מבנה המצע עליו נעים הכלים, מטרות ואסטרטגיות. אך הכלים יכולים להיות מחומרים שונים ובצורות שונות, הלוח - מנייר, קרטון, פלסטיק, תמונה בצג המחשב, או אף תמונה במוח תוך העברת פתקים על כל מסע; וזאת כל זמן שהמבנה המופשט והכללים נשמרים. מחד, הדבר עצמו - הרעיון או המבנה המופשט. מאידך - החומרים בהם ממומש המבנה המופשט. מקור הרעיון הינו תמיד אדם בודד, מעיין מים חיים. הסביבה (או חלק ממנה) אם כן, מקנה את החומרים. וכן-----" וכאן בא המשך המאמר אכן, לעיתים הבאת חלק ממאמר יכולה להעמיד אנשים על רגליהם האחוריות. אך לדעתי אין פה במיוחד לא ארוגנטיות אינדיוידואלית ולא דבר לא מאוזן אחר, גם לא המעטת חשיבות ישויות קולקטיביות או מסדרים רבי תרומה חברתית למיניהן, שכן שאיפתי לראייה הוגנת ככל שניתן. אשר ל"מצגים כוזבים", השתמשתי בהטייה זו בעבר בהרחבה, על משקל "מצליחנים" ו"משיגנים" שגם בהם נקטתי כששאפתי לנימה אירונית , בהקשר ספציפי מאד בו הובאו הדברים. אין בכך לבטל האפשרות שאולי הושפעתי בלי משים מביטוי שכבר שמעתי, הגם שבדרך כלל זכרוני טוב. יתכן גם שבמדת מה "שפה חייה אוכפת את עצמה" כלומר באקטים דיבוריים אנשים עשויים להגות לראשונה מבחינתם, ביטויים שכבר ננקטו על ידי אחרים, גם מבלי שמעולם שמעו זאת. כך לגבי "לוחמני". זה היה הפשר הראשון שעלה על ליבי ל"מיליטנטי" וסביר שזה נמצא קודם לכן על ידי אחרים. כוונתי היתה מכל מקום, שבמסגרת השפה החייה ומאמציהם של אנשים לעיתים לאפקטיביות לשונית ומציאת ביטוי קולע למצב, נוצרים כל הזמן ביטויים חדשים, אך אין זה תהליך ערטילאי ומיסטי במיוחד (ואולי כן, אין לדעת); אך לפחות הוא נחווה כתהליך אינדיוידואלי שבסיומו דומה שלפניך ביטוי או בדיחה או שיר רחוב או מבע אחר שלא היו שם קודם. הכרת תודה: אני מודה למר פריד (פריצי) על הערות ששלח לי, שהיו המנוע להבהרות הללו. בין השאר הראה לי כי "מצגים כוזבים" הינו ביטוי שהיה קיים לפני 1997 , ו"לוחמני" הינו ביטוי וותיק מאד. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |