 |
אני לא בקיא מספיק בטכנולוגיה שגייטס מדבר עליה, אבל זה סוג הדברים שאאמין בהם כשאראה אותם עובדים.
מאז שנות הששים דיברו על Breeder Reactors, שיוצרים יותר דלק משהם צורכים. הרעיון הוא שאתה מווסת את כמויות הנויטרונים המהירים והאטיים שהראקציה פולטת. נויטרונים אטיים פוגעים באיזוטופים בקיעים (U-235, PU-239 ואחרים), מבקעים אותם ומקיימים את תגובת השרשרת; נויטרונים מהירים נלכדים על ידי איזוטופים לא בקיעים (בעיקר U-238) והופכים אותם לאיזוטופ בקיע (U-238 יכול להפוך ל-PU-239). אם אתה מנהל נכון את התהליך, אתה צורך את ה-U-238 ומייצר פלוטוניום, כך שכמות החומר הבקיע עולה עם הזמן (כמובן לא עד אינסוף, אבל אתה יכול להגיע בסופו של דבר לביקוע של חלק גדול בהרבה מהדלק משהיית משיג בדרך סטנדרטית).
עם הזמן הסתבר שהסיפור הזה לא כדאי כלכלית וגם לא מלהיב מבחינה בטיחותית - אתה מקבל כור שכמות הפלוטוניום שבו רק עולה, ופלוטוניום הוא חומר שגורם לציאניד להראות בריא כמו נבטי שיבולת שועל אורגניים שגדלו בחווה של היפים בהרי צפון קליפורניה. יש כאן שתי סכנות - דליפה וגניבה. דלק כורים משומש רגיל הוא בעיקרו אורניום מדולל, עם כמויות קטנות של פלוטוניום שקשה מאד להפריד בלי אמצעים וידע (וגם סיכון) נכבדים מאד. דלק כזה לא יתן הרבה לטרוריסטים, ולא גורם הרבה נזק לסביבה אם הוא מאוחסן בצורה סבירה. אבל כור שפלוטוניום הוא מרכיב מרכזי בפעולה שלו - זה כבר משהו אחר. מי שמניח יד על פלוטוניום יכול לעשות הרבה מאד דברים, ופלוטוניום שדולף לסביבה בכמות משמעותית - אני לא הייתי רוצה להיות בסביבה הזו. אז יתכן שהטכנולוגיה של גייטס פותרת את הבעיות האלה, אבל כל עוד לא אראה דוגמה בקנה מדה תעשייתי קשה לי לראות בזה משהו שעומד להשפיע ברמה הגלובלית.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש