בתשובה לטווידלדי, 01/04/11 18:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. הספר האחרון שקראתי על וייטנאם היה משהו בהוצאת רסלינג שנכתב ע"י אמריקני הרחק שמאלה מן המרכז כך שצריך לקחת את הנאמר שם בע"מ מאד. שם כנראה ראיתי את תוכן נאומו של מרטין לותר קינג. זכרתי רק את התוכן וכדי לא להכשל בייחוס שגוי של ציטוט, לא ציטטתי דברים בשם אומרם. כפי שכבר כתבתי לותר התנגד למעורבות בוייטנאם במשך שנים, אבל רק כמה חודשים לפני מתקפת הטאט הוציא את התנגדותו לציבור הרחב בנאום פומבי. ב. הויקיפדיה מדבר על 3 גלים של מתקפת הטאט שהגל השלישי כבר היה עמוק בתוך שנת 69. בכל אופן, מובן מאליו, שהמצב שתארת (ההידלדלות הכמעט מוחלטת של כוחות הוייטקונג המקומי בגלל האבידות והעריקות) נכון רק לתקופה שלאחר דעיכת הגל השלישי. ג. הפירוט בנושא עמדת השחורים היה בתשובה לשאלתך, מה הקשר בין שאלת השחורים לעניין ההתנגדות לוייטנאם. עד מתקפת הטאט הנושא הראשון בסדר היום האמריקני היה מאבק השחורים כנגד האפלייה נגדם (חוקי ג'ים קרואו בדרום וקיפוחם הכלכלי בצפון) שהסלימה בשנת 67 לכמעט מלחמת אזרחים בעקבות חוקי "החברה הגדולה" של LBJ ורצח הכומר קינג. היו עוד כמה עניינים מסדר היום של הליברלים ואנשי תרבות הנגד ורק אח"כ שאלת המעורבות בוייטנאם. הצבא האמריקני הצטייר דוקא כמוביל בתחום ביטול הסגרגציה ולמעשה היה הגוף הציבורי היחיד שביטל את ההפרדה הגזעית (גם במחנותיו בדרום ארה"ב). לאחר מתקפת הטאט וקונגרס המפלגה הדמוקראטית בשיקגו אפילו המיליטאנטים השחורים הפכו את ההתנגדות לגיוס לאחד הסעיפים המרכזיים באג'נדה שלהם. זה נכון שחלק מן ההנהגה השחורה המסורתית (במידה שאפשר לקרוא לה הנהגה. נשיא ה-NAACP למשל היה יהודי אמריקני לבן) נשארו בעמדה המסורתית של תמיכה בגיוס. אך אני חושב שמאבקו של המתאגרף מוחמד עלי בגיוס הרבה יותר מייצג את העמדה השחורה מאשר מדליית הכבוד של המרינס השחור James Anderson, Jr שנפל בקרבות הטאט בפרובינציית קואנג טרי. כל זה נועד להדגיש איך מתקפת הטאט הקפיצה את ההתנגדות למעורבות בוייטנאם מבור האג'נדה של רדיקלים ואנשי תרבות הנגד אל ראש סדר היום הציבורי בארה"ב. לפתע אפילו בכירים בממסד הבטחוני (רוברט מקנמרה) התנערו מן התמיכה בהמשך המעורבות וכדאי לזכור כי אחד מן הסעיפים במצע הבחירות של ניקסון היה ביטול גיוס החובה. בין אם הרוב השקט התנגד או תמך במעט או הרבה, אי אפשר להתעלם מכך שהנושא הפך למוקד המחלוקת מס' אחד בציבוריות האמריקנית). הציון של מתקפת הטאט כקו פרשת המים שבין אדישות ותמיכה לבין התנגדות ומחאה בחזית הפנים בארה"ב היא הרבה יותר מהשערה מפוקפקת של רדיקלים נוסח נועם חומסקי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קצת עסוק, אז רק שלוש נקודות קטנות: 1. הספר שאתה מדבר עליו הוא מן הסתם "וייטנאם - המלחמה האחרונה שאמריקה הפסידה בה" של ג'ו אלן. והוא ספר גרוע, בין השאר בגלל הכותרת: למעשה הוא היסטוריה לא-ביקורתית בכלל של תנועת ההתנגדות למלחמה, הרבה יותר משל המלחמה בעצמה. וגם בתור כזו הוא לא היסטוריה מוצלחת. אדם גרפינקל כתב על הנושא בצורה הרבה יותר רצינית. ב. גם ויקיפדיה העברית וגם האנגלית מדברות בתור 'גל שלישי' על מה שמכונה 'מיני טט' והוא לא ב-1969, כי אם באוגוסט 1968. מכל מקום, כבר ב'גל ראשון' - שעליו בד"כ מדברים כעל 'מתקפת טט' עצמה - איבד הוייטקונג חלק גדול מאוד מכוחו (80,000 איש השתתפו בטט, חלקם חיילים סדירים צפון וייטנאמים. מוערך שבין 15,000 לעשרים אלף נהרגו, וכמספר הזה נפצעו). ג. ראשית, אני בדעתי עומד שהתהליך הזה בציבור השחור החל לפני טט. שנית, מעולם לא טענתי שהאמונה שטט היא 'קו פרשת המים' היא 'השערה מפוקפקת של רדיקלים נוסח נועם חומסקי'. זו השערה מקובלת מאוד. אני טענתי משהו אחר לגמרי: שזה לא 'טט הובילה לשינוי בדעת הקהל האמריקאי ומשם בפוליטיקה האמריקאית', אלא 'טט השפיעה יותר על הפוליטיקאים* מאשר על דעת הקהל האמריקאי, והשינוי בדעתה של המנהיגות הוא אשר הכריע את המגמה של דעת הקהל האמריקאית'. *והעיתונות, כמו שפיטר בראסטרופ מאריך לכתוב ב-Big Story. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |