 |
נניח והיית האיש בדוגמא, אתה מבין שאם היה בי כעס מסויים כלפיך, הרי שגם הייתה בי סלחנות כלפיך. ואני לא יאשים אותך הפעיל התמים באחריות לרצח המשפחה באיתמר. ולכאורה גם לא הייתי צריך לקרוא דברים כמו : "הרצח שפל ומתועב ללא ספק, אבל..." כדי לדעת שרצח מנוגד לערכים שלך שהם כנראה הומאניסטים ביסודם, והאמת שגם לא הייתי צריך לקרוא דברים כמו: "אבל לא ברור מדוע אנשים מסוימים מתעקשים לגור בשטחים לא להם ולשים את ילדיהם כבני ערובה בתוכו של מאבק לאומי פלסטיני" כי שיערתי לעצמי שכך אתה חושב כי שמעת את הימין הדתי- לאומי בהתנחלויות מצהיר במפורש שלפי אמונתם הם נדרשים ליישב את הארץ על חשבון הפלסטינים. ובעיניך זה נראה מיותר. אתה לא מצדיק את הרצח, אבל באותה נשימה אתה לא מבין את עצם ישיבת המתנחלים בשטחי יהודה ושומרון. בעיניי זה יותר מלגיטימי. אדרבא, בכל אלה יש די על מנת להרכיב תמונת עולם הגיונית שלמה ומשכנעת ואין זה מקרה שכל העולם אימץ אותה בבחינת קונצנזוס שאיאלץ להודות שלפעמים היא משכנעת גם אותי.
השמאל החדש עדיין לא גיבש פרוגראמה. מה שהוא כן מבין, זה שמנהיגי אוסלו כבר אינם מייצגים אותו. פרס ערק לממשלת קדימה. ומשם נבחר לנשיאות. מפאת הזהירות בכבודו, השמאל אינו מגנה אותו בפומבי, אבל בלב הוא שואל את עצמו- מה קרה לו שהוא הלך קצת ימינה. את ברק לעומת זאת, השמאל החדש מתעב יותר מכל אחד אחר. צריך להודות, השמאל הלאומי אינו רואה עוד בהנהגת אוסלו בתור הנבחרים המייצגים שלו, וצריך להודות שאם רבין היה בחיים, גם הוא לא היה נחשב עוד למייצגם. צריך להודות בזה. אם רבין, הישראלי הלאומי שגדל בתוך ממסד השמאל, שהכין ואף פיקד על צה"ל במלחמת ששת הימים המכריעה ההיא, שבחר לייחד את שיר הרעות המתאר אחוות לוחמים מול חוויית השכול, אם הוא, מייצג הדור המבטיח של תקומת ישראל בארצו לאחר אלפיים שנות גלות, היה נשאר נאמן פחות או יותר לעקרונות היסוד שלו, השמאל החדש היה מתכחש לו במידה כזו או אחרת.
הדור החדש לעומת זאת, שעבורו חוויית הגלות היא סוג של נראטיב היסטורי שנבלע מתישהו במאה העשרים, הדור החדש שלא חווה על בשרו את החיים הגלותיים שיש בהם בוז השפלה ורדיפה כלפי היהודים פעם אחת מכיוון שהם יהודים ופעם שנייה מכיוון שאין להם מולדת, הוא איננו מרגיש את הכמיהה ללאומיות יהודית ולריבונות מדינית שהרגישו אבותיו. את מדינתו הוא מכיר בעיקר בבחינת סיפורי שחיתות, סיפורי קיפוח ואולי גם בבחינת מדינה אשר קיימת כמובן מאליו למענו ולמען כל אזרח אחר. מבחינתו מה שהיה אז, לא מדבר אליו עכשיו, העולם השתנה, העולם הפך אולי לעולם נאור יותר והוא צועד עם הקידמה ובתור אחד שכזה הוא לא פחות טוב ואפילו טוב יותר מדור הוריו כיוון שהוא דוגל בערכים אוניברסליים והוריו אולי פחות. כשהוא שומע את תביעת המתנחלים להרחיב את הבנייה על רקע הרצח באיתמר, מבחינתו זה סיפור של נדל"ן ובציניות אופיינית אשר אותה הוא משליך על המתנחלים, הוא מתאר נוסחת ערך- תינוקת אחת שחוטה שווה וילה וכיו"ב. עבורו זה לא סיפור של אהבת הארץ ודבקות בקיום הלאומי בארץ ישראל.
לאן הולכים הדברים, קשה לו עדיין לדעת, אבל הוא מניח שלקראת סוג של סולידריות בין עמים שעליה ניתן יהיה לבסס מציאות של יחסי עמים אשר אין בהם משמעות לגבולות ואין בהם משמעות לסמלים לאומיים ולזהות לאומית, ואין בהם משמעות למושג ה"גורל היהודי" שהיה תקף לגבי מאה דורות יהודים שקדמו לו. סולידריות וערכים אוניברסליים הם מעניקים לו את הביטחון להתקיים קיום אשר לפי הנגזרת הערכית של עצמו הוא מובן מאליו. בשלב זה כבר מופיעים סימנים ראשונים של קווי מחשבה אידיאולוגית, אבל עוד קודם לכן הוא חש צורך מוזר להתחיל ולהתנכר כלפי מה שהוא לאומי. מכיוון שלאומיות אינה מתיישבת בצורה שלמה עם הערכים החדשים, הוא מתחיל לראות בה סוג של הפרעה. גילויים לאומיים מתחילים להיראות בעיניו בבחינת גילויים מפלים אשר מקפחים עם אחר. הוא לא מסוגל להסביר לעצמו יותר מדוע ציונות אינה שווה לגזענות. הוא לא מסוגל להסביר לעצמו מה ההבדל בינו, הנושא זהות כחולה, לבין היושב מעבר לקו הירוק שאינו נושא תעודה כזו. מכיוון שהוא אוניברסליט וגם נדיב, הוא רוצה לחלוק את הזכויות שלו שנקנו בדם הוריו, עם עם אחר, וזאת מכיוון שהמושג עם ממילא איבד מן המשמעות שלו היות וכולם הם בני אדם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש