|
ניכר שאתה ויהונתן אורן מצויים בחומר טוב הרבה יותר ממני. ייתכן שאני טועה וייחסתי בטעות גישה ריאליסטית להנטינגטון, כי נדמה לי ש'התנגשות הציוויליזציות' מכילה כמה הנחות ריאליסטיות והן- התנגשות, תחרות, חוסר אמון, אבל בעיקר היכולת לגבש השקפת עולם ממין זו המזכירה את תנועת הגל החוזרת הריאליסטית (~) מאשר הקו הליניארי העולה הליברלי (קרי- חזרה אל אותם מושגי יסוד של מאבק בזירה הבינ"ל, הפעם לא על בסיס אידיאולוגי אלא על בסיס אחר של זהות) בתקופה שבה כמעט ואין ספק שהעולם משתנה תחת עינינו ומציג הבדלים איכותיים מכל תקופה אחרת בעבר, על רקע 'הגלובליזציה' התקדמות הטכנולוגיה ומהפכת התקשורת, הם כנראה שגרמו לי להבין את הנטינגטון כריאליסט. אני מסכים שהטקסט הוא פשטני ושהחלוקות בו גסות, וזו כנראה עצם הסיבה שהם נתקעים בתודעה של ההמונים למשך שנים, ואולי בתורם גם מהווים נקודת ייחוס ובכך שותפים לעיצוב התהליכים ההיסטוריים.
אולי לא הייתי צריך לשרבב את האילנות הגבוהים הללו בדברים שלי, כאשר בעצם רציתי לומר שאני- במבוכה. ונדמה לי שגם האמריקאים עצמם במבוכה. מהם יחסי הכוחות החדשים המתהווים בעולם ובמזרח התיכון? איזה עולם הם מבשרים? למי צלצלו הפעמונים..? בעיניים שלי- תכניות והסדרי השלום לסכסוך הישראלי ערבי- אינם צופים אל העתיד, וכנראה שגם אינם מחוברים לגמרי להווה. למשל- אני מתקשה להבין מה ההיגיון של קיום הסדר לאומי בינינו לבין הפלסטינים כאשר בפועל רצועת עזה מתקיימת תחת שלטון של תנועה דתית. שנים שהישראלים חולמים לערוך הסכמי שלום עם המדינות הערביות, והנה המשטרים שלהן קורסים לנגד עינינו. איך צריך להתייחס לזה? האם זה מבשר עידן חדש של שלום או של סכסוך?
נדמה לי כי נודע דבר בעולם, על אודות השחיקה במעמדה היחסי של ארה"ב, וכי השחקנים, המדינות וארה"ב עצמה, מעצבים את הציפיות שלהם מחדש בהתאם למפת הכוחות העולים והכוחות היורדים וסדרי היום של כל אחד מהם, ובהתאם לכוח של הנורמה הבינ"ל ומה שקרוי- "הקהילה הבינ"ל" בעת הזו, ואחד התרחישים שכנראה נלקחים בחשבון הוא הידרדרות לעולם רב קוטבי, לעולם לא יציב ולהופעתם מחדש של מאזני כוחות והנה חזרנו על תנועת הגל ורק העידן הוא אחר.
|
|