בתשובה להיא, 17/01/11 22:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבל מה נעשה אם אני מתקשה בכתיבה מהירה וגם בהקלדה מהירה? איזו הקלה ניתן לי? וגם יש לי קצת פחד מבחינה בעל פה, אני נתקף חרדה. איך תבחני אותי? ומה אם יש לי קשב מוגבל בזמן? אני בעצם צריך בחינה עם הפסקות. מה נעשה אז? הרי אין לזה סוף. ולדעתי בהחלט הגיוני לטעון כי על תלמיד לדעת להתבטא גם בעל פה בעיקר במקצועות ההומנים. לא מלמדים את זה לצערי, פעם לימדו ריטוריקה, אבל זו יכולת שצריך לפתח. כך למשל יש שיטענו שזה לא בסדר שתלמיד מדעי הרוח מגיש דוקטורט שעבר עריכת לשון אצל איש מקצוע,כי עליו לדעת לכתוב כראוי. ואני בהחלט מסכים. אמנות השפה - כתיבה ודיבור - היא חלק מן העניין. אני חושב שכן: יכולות מוטוריות הן חלק ממה שצריך לכמת. יכולות מוטוריות הן חלק מיכולות הבעה. יש שייפגעו ויש שירוויחו. כפי שיש שייפגעו מבדיקת יכולות שכליות ויש שירוויחו. עם זאת, היכולת המוטורית היא רק חלק קטן ממה שנמדד, אבל לא ניתן להימנע ממנו. מה שכן, ניתן לאזן: גם בכתב וגם בעל פה, ואז כולם סובלים או מרוויחים. אבל לא מדובר רק ביכולות רטוריות. גם היכולת לכתוב באורח ברור וקוהרנטי ומאורגן נדרשת פה. זו עוד "מיומנות מתווכת".למה עליי להפסיד ניקוד רק משום שאני לא מצליח לבנות פסקה כראוי? איך זה קשור ליכולת שלי לפעני מטפורות? הייתי לי בעיה פעם בכיתה ז', שכשהיינו מאזנים משוואות ומעתיקים לשלב הבא עם כל האיקסים מצומצמים, תמיד הייתי מפקשש ומעתיק פלוס כמינוס. שוב ושוב. וזה היה מחרבש שלי שם הכול. שנה אחר כך, כנראה כבר התפתח לי משהו בראש במיומנות העתקת סימנים כמו תוכי והבעיה נעלמה. אבל עד שזה נפתר, איבדתי ניקוד בלי קשר ליכולת מתמטית, רק מיומנות קוגניטיבית. זה יכול לקרות גם בבגרות. איך נקל אז? בקיצור ולעניין: אני סבור כי לא ניתן לשפוך את המים בלי התינוק. לא ניתן להפריד לגמרי בין ידע למיומנות המתווכת, לא בבחינה, לא בחיים, ולכן צריך לבחון באופן שמשלב אותם. לא צפיתי בהרצאה במלואה אבל דומני כי הוא עוסקת בפיזיקה, אשר כמובן לא מעניקה יותר מדי ערך לשינון. מדעי הרוח כן מעניקים וזה כן חשוב. תלמיד צריך לדעת, להכיל ידע, בכל עיסוק בתחומים האלה. לא כל דבר ניתן לחפש וכתיבה ידענית שונה לאין שיעור מכתיבה אנליטית אבל בורה. לא ניתו להפריד בין שני הממדים האלה לדעתי בכל הקשור לספרות או למדעי הרוח בכלל. אגב, אני עברתי לא מעט בחינות בספרות עם חומר פתוח. תתפלאי, אבל לא עושים בו יותר מדי שימוש. הרי השעון עדיין מתקתק והשאלות בנויות תוך הנחה שהחומר הפתוח מולך. לכן התלמיד לא נדרש להקיא חומר וכך אפשר בהחלט שלעולם לא ידע אותו באמת. אבל כל אלה לא אמורים להוות בעיה כלל. מי שרצונו ללמוד ספרות או היסטוריה או פילוסופיה באקדמיה, גם כך לציוני הבגרות שלו ערך שולי. לגבי השלת ליקויות למידה - תתפלאי. רואים את זה יפה לימודי הלשון בכיתה י' שכן רק לקראת סופן מגיעים אישורי ההקלה. ולפתע, תלמיד שהתקשה אבל הסתדר עם תורת ההגה (כשעוד לימדו), פתאום לא מבין את החומר ברמתו הבסיסית ביותר כאשר הוא מקבל אישור שיש לו בעיה נוירו-קוגניטיבית עם ניקוד. ותלמיד שמגיע אליי עם בעיות ריכוז, יושב שעה שלמה ולומד בריכוז מרבי. ותלמיד שהגיע עם אישורים כאלה ואחרים מתפתה, תחת הדרכתי, להציץ גם בחומר שממנו הוא פטור ומצליח בו לא רע בכלל. איך זה? זה משום שהתלמידים לא רק לקויים, הם גם ילדים. מה שאומר שהם גם בטלנים לא קטנים אבל כשיש להם מוטיבציה, כמו איום של אבא שאוי ואבוי אם הוא משלם למורה הפרטי לחינם, פתאום הם לומדים. והם גם אוהבים את תשומת הלב הפרטית, וגם כמובן, הם מבינים טוב יותר כי מסבירים להם טוב יותר, אבל לא להבין כשמורה מסביר לכיתה שלמה זו לא לקות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"אבל מה נעשה אם[...]" בוא ניקח את זה לכיוון השני, למה אנחנו צריכים לספק לבעלי ראיה לקויה אמצעים משופרים לקריאה? ולמה כתב ברייל לעוורים? אולי נלחש באופן קבוע לכבדי שמיעה? ולמה להתאמץ על מנת לספק גישה לנכים? אלה התנאים בג'ונגל האנושי, לא כן? "איבדתי ניקוד בלי קשר ליכולת מתמטית, רק מיומנות קוגניטיבית. זה יכול לקרות גם בבגרות. איך נקל אז?" זו בדיוק הנקודה, יש לגלות את המקור לבעיה ולהתייחס בהתאם. החברה האנושית מגיבה גם כך בצורה גמישה לכל מני מצבים שחורגים מה"נורמה". אם הבעיה שלך היתה נובעת מליקוי למידה, היית צריך פתרון שונה לבעיה שלך, כלי עזר אחרים על מנת שתתגבר על הטעות. "הגיוני לטעון כי על תלמיד לדעת להתבטא גם בעל פה בעיקר במקצועות ההומנים. לא מלמדים את זה לצערי,[...]" כאן אתה למעשה טועה, משום שרוב השיעורים בכיתות מתנהלים בצורת שיח בעל פה, והתלמידים לומדים בכל מני דרכים לטעון את טענותיהם (בשאלות, בדיונים, ברפרטים וכן הלאה). "זה לא בסדר שתלמיד מדעי הרוח מגיש דוקטורט שעבר עריכת לשון אצל איש מקצוע[...]" אפילו עילויים בעולם האקדמיה מגישים תדירות את הטקסטים שלהם ללקטורים. לא מדובר רק בשפה. גם הטיעונים דורשים בדיקה. בכל הוצאה לאור שמכבדת את עצמה קיימים עורכים שעוברים על הספרים מתקנים ומשנים. כתיבה אקדמית היא לא פעולה מבודדת. וגם לך לא הייתי ממליצה לוותר על עריכה לשונית ואקדמית. "אני חושב שכן: יכולות מוטוריות הן חלק ממה שצריך לכמת." להבנתי יכולות מוטוריות הן לא מה שמוסדות השכלה צריכים לבחון. גם מערכת החינוך וגם האקדמיה מאפשרים הקלות ללקויי למידה כי זו התפיסה השלטת במערכות אלו. בצדק. באשר לבחינות עם חומר פתוח. כן, ברור שהוא מהווה איתות לסטודנטים שהם לא צריכים לשנן הרבה חומרים בעל פה אלא להתכונן באופן שונה. וברור שניתן להשתמש בחומר בזמן הבחינה רק אם הוא ממופה היטב על ידי הסטודנט, ויש לו למעשה שליטה מלאה בחומר. זה לא קשור בכלל למחקר שנדרש לפני כתיבה אקדמית כלשהי או לעובדה שהכותב צריך להתייחס לשיח קיים (בשום פנים ואופן אף אקדמאי לא צריך לזכור הכל בעל פה, תמיד קיימת האפשרות לעיין בכתבים שאתה מבקש להתייחס אליהם). אתה אבל דילגת לחלוטין על מה שטענתי למעשה. כשם שאי נגישות החומר אינה משקפת את עבודתו של האקדמאי, כך גם הזמן המצומצם שניתן לכתיבה. אלו תנאים שמתקיימים רק במבחן עצמו. אני לא מתפלאת על התנסויותיך עם לקויי למידה. גם לא על העובדה שאלו אובחנו בסוף כיתה י'. כפי שסיפרתי בעבר, רק בכיתה י' פנו המורים בצורה מרוכזת למי שנראה להם מתאים לפרופיל והציעו להם לעבור איבחון לליקויי למידה. זה הפך ליותר רלוונטי לקראת בחינות הבגרות, וכפי שציינתי, החל מגיל 16 היו הוצאות האיבחון על חשבון התלמיד ולא על חשבון העיריה. הגיוני שאיבחונים ייסתיימו בסוף אותה שנה. אם תרשה לי לסכם את הטענות שלך: תלמידים במצבים מעודדים יכלו למשימות שליקוי הלמידה היה אמור לפגום בביצוען. משהוכר ליקוי למידה של תלמיד הישגיו אפילו ירדו. לקויי למידה מגיבים כמו ילדים רגילים לתמריצים חיוביים (תשומת לב ממוקדת) ושליליים (איום מההורים). הרשה לי להציע לך נקודות פרספקטיבה נוספות: אולי התלמיד המתקשה שביצועיו סבלו בעקבות האיבחון למעשה התקשה בכל לאורך כל הדרך, אבל הצליח להעמיד פנים שהוא מבין יותר, וויתר על העמדת הפנים משאובחנה הבעיה. אולי לקויי למידה, כמו כל הילדים מצליחים לשפר את תפקודם כאשר הם מקבלים עזרה מוגברת, אבל באופן אובייקטיבי ליקוי הלמידה עדיין קיים ועדיין מקשה, ועדיין כדאי להתחשב בו. באשר לתלמיד עם בעיית הריכוז. אהובי השני היה כזה (היינו בני 5). אי אפשר היה להחזיק אותו במקום אחד וקשה היה לתקשר איתו. אבל איתי הוא היה יושב במשך שעות ומשחק בשקט. לכן עודדו אותנו לשחק הרבה ביחד. זה לא אומר שבעיית הקשב והריכוז שלו נעלה פתאום כלא הייתה. לדברים הללו יש דינמיקה משלהם. אז אתה הצלחת ללמד ילד עם בעיית קשב. כל הכבוד לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה באמת חושב שיש איזשהו תחום ידע שבו אדם שלא מצליח להשיג ציון גבוה במבחן רב-לחץ ומוגבל בזמן הוא בהכרח כשלון? הרי אין מדובר על מרכיב אחד מתוך סוללה של ציונים המבוססים על כלי מדידה שונים (עבודות, מצגות בעל-פה וכו') שקובעים את הציון הסופי של התלמיד. מדובר פה על הציון המכריע (ובמקרה של בי"ס אקסטרני, היחיד), בצורה דיספרופורציונלית לחלוטין. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |