 |
נכון, הטענה אכן היוותה את קו ההגנה במשפט שלה, והמושבעים אכן לא השתכנעו שהיא לא אחראית להשתתפותה במעשי השוד (כמובן שהדיון הציבורי על הנושא בארה''ב המשיך להתקיים הרבה לאחר מכן). לא בשאלה זו ביקשתי להתמקד.
העניין הוא שמעל לארבע שנים דב טוען לחפותו של קצב, והמיצג הראשון שהביא אותו למסקנה יציבה זו הוא מכתב האהבה של א'. לכן נזכרתי במקרה של הרסט. מוכח מעל לכל ספק שהיא נחטפה. כחודשיים לאחר מכן מתחילים להגיע ''מכתבי האהבה'' שלה לזירה הציבורית, כלומר בהקלטות שנשלחות לתחנות הרדיו, מניפסטים והודעות בשם צבא השחרור הסימביונזי מלאים בלהט מהפכני. היא קריינית מוכשרת, הדיקציה והאינטונציה פשוט מושלמות. באוזני זה נשמע מאוד משכנע.
אני מסוגלת להאמין שהיא עונתה ונאנסה, ושההתעללות השיטתית לא פסקה גם אחרי שנתנו לה לצאת מהארון, ושיחד עם זאת, או יותר נכון, כתוצאה ישירה מזאת היא פיתחה הזדהות ואהבה לחוטפיה.
דב בא אבל מנקודת התחלה אחרת לגמרי אם הוא מאמין שמכתב האהבה מגלה את האמת כל האמת ורק את האמת. לכן אני מעוניינת לדעת איך הוא עשוי להתייחס למקרה כמו של הרסט, בו יש עדויות נסיבתיות יציבות - מעשה החטיפה מחד, והקריינות הלוהטת מאידך.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש