 |
הרהרתי בדבר, ומסקנתי היא שהשמחה והעצב במקרים שכאלה הם פונקציונליים לחלוטין.
ביום שבו עבריין (שאני בטוחה באשמתו) מורשע, אני שמחה על כך שמערכת המשפט פועלת לפי מה שצודק לדעתי.
אני מתחילה לרחם על הבירה העמיקתא של העבריין דנן לאחר ששילם (להערכתי) את חובו לחברה.
אתן לך אבל דוגמה לקשיות לב. ביום בו מוחמד ותד ז"ל נהרג בתאונת דרכים, אמר אחד העובדים במשרד הממשלתי בו עבדתי: "כן יאבדו כל אוייבך ישראל" או משהו בסגנון. מהיכרותי עם המנוח הוא היה אדם טוב ונוח לבריות, ישר דרך ובר לבב. דעותיו הפוליטיות וכנראה שגם מוצאו האתני לא היו לטעמו של אותו "מספיד". זה לא יכול היה להצדיק את התבטאותו החריפה בעיני. אני לא חשתי שום צורך להתבטא באופן דומה ביום מותו של גנדי, וגם לא ביום מותו של כהנא.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש