|
אני לחלוטין לא תוקף איש קש. המציאות הפוליטית המחייבת עכשיו הקצעת משאבים למערך הכיבוי היא תוצאה של השריפה, לא של דו"ח המבקר. היו כבר דו"חות בעבר שמסקנותיהם לא בוצעו.
עיינתי מעט בדו"ח מבקר המדינה.
אני לא מצאתי בדו"ח המבקר שום דבר שמזכיר חקר ביצועים או סימולציות או נתונים סטטיסטיים על תיפקוד כוחות הכיבוי, או כל דיון ענייני אחר שיכול לקבוע את הצרכים האמיתיים של מערך הכבאות. אין שום אפשרות ללמוד מהדו"ח מה תהיה התמורה להשקעות שונות במערך הכבאות. למעשה אתה יכול ללמוד על אופיו מערך הכבאות יותר מהראיון שהתפרסם במעריב, מאשר מדו"ח מבקר המדינה.
כל מה שמצאתי בדו"ח הן קביעות של ועדות קודמות, החלטות ממשלה ותקנים שרק השד יודע כיצד נקבעו. קביעות, החלטות ותקנים שהשירות אינו עומד בהם. זאת הבעיה כולה - הפער בין ההחלטות והקביעות והתקנים לבין הביצוע, ולא הפער האובייקטיבי בין הרצוי למצוי. בדו"ח הוא פורמלי, משפטי, לא דו"ח של מומחה שבדק את תפקוד המערך בפועל.
דו"ח המבקר מעיד על הכאוטיות של המנהל הציבורי. ההמלצה העיקרית היא להפוך את השירות לריכוזי. ההמלצה אינה יכולה להתבצע, כנראה בשל התנגדות אינטרסנטית מתוך השירות עצמו, וחוסר סמכות של משרד הפנים לאכוף את רצונו למרות היותו "ממונה". ההמלצה הנוספת היא להקצות תקציבים לרכש וכח אדם נוסף. משרד האוצר מצידו מתנה את הקצעת התקציבים בהסכם על ביצוע הרפורמה המיבנית - רפורמה שמשרד הפנים אינו מסוגל לבצע כאמור. הטיעון של האוצר סביר, ולכן יש לו כסת"ח. משרד הפנים בבעית כסת"ח. הפתרון הראשון הוא לנסות להפיל את התיק על ראש הממשלה; להתריע, לדרוש דיונים, לדרוש התערבות. הפתרון השני מעורר רחמים ממש. גם שטרית וגם ישי מציעים להעביר את הסמכות (שאין להם כנראה בפועל) ובעיקר את האחריות לשר אחר. אבל אף אחד לא פרייר מספיק גדול כדי להסכים לקבל את מערך הכבאות לידיו.
|
|