בתשובה ליהונתן אורן, 01/12/10 8:55
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה בעצם היישום האולטימטיבי של פאנאופטיקון. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. אבל בנת'ם חשב רק על פיקוח. היום גילינו שבני אדם רוצים יותר מהכל להיראות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם רוצים להיראות, כן, לדבר למצלמה, לספר על עצמם וכולי. חשיפה כזו נראית היום פחות עונש מאשר בתיאור המקורי של הפאנאופטיקון. מצד שני, החשיפה העכשווית הזו היא בדרך כלל בתנאיו של הנחשף (נגיד בבלוג/פייסבוק שלו), או בתנאים מוגדרים מראש (בזמן או במקום) שיוצרים מעין "כללי משחק". אף אחד לא שמח לתפקד מול מצלמה 24 שעות בלי שיוכל "לתת מונולוגים" או בלי שום הפוגה/תאריך סיום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כרגע עוד לא. לפני כמה שנים זה נראה מופרך שאנשים יעדכנו על מעשיהם במשך היום בטוויטר. חכי להתפתחויות. נהיית שוקחופשיסטית? מה זה אומר "בתנאיו של הנחשף או בתנאים מוגדרים מראש"? אנחנו יצורים חברתיים. זה אומר שלא רק הבחירות הסופיות שלנו, אלא גם הרצונות שלנו מושפעים מהחברה והתרבות. אולי הרצון העכשווי בחשיפה הוא תוצר מלאכותי של תרבות ההמונים. אולי ההיפך, והאפשרויות הטכנולוגיות חשפו את טבעו האמיתי של האדם שזקוק להכרה בו ולמבט עליו. ואולי, כמובן, זה שילוב של השניים והמבט הוירטואלי זה כל מה שנשאר בחברה שבנויה כמו הפאנאופטיקון. בכל מקרה, נראה בעייתי להתייחס ל"רצונות" של אנשים כאל מבטאים בחירות "אותנטיות" וחוץ-חברתיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך לזכור גם שכאנשים יודעים שהם מדברים מול מצלמה, ההתנהגות שלהם משתנה מבלי משים. מצלמה, ואפילו ראי, מעלים את המודעות העצמית, מעלים את הביקורת, הניטור העצמי וכיוב'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני מאה שנים אנשים היו בורחים בבהלה כשהם ראו רכבת דוהרת לכיוונם על מסך הראינוע. האם יכול להיות שהטבע האנושי גמיש יותר ממה שהפסיכולוגים (הניסויים) חושבים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא(?) מה הקשר לבריחה מרכבת? האם אין זה דווקא דוגמה למנגנון פסיכולוגי/פיסיולוגי שלא השתנה מאז ומעולם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנגנון הבריחה כנראה לא השתנה אבל למדנו להגיב אחרת לדימויים החזותיים שמקיפים אותנו. גם במקרה של אבדן הפרטיות, אני מניח שבשלב מסוים האבדן הזה יהיה ''שקוף'' עבורנו. הצורה שאנשים מגיבים לנוכחות מצלמה היום לא בהכרח דומה לצורה שאנשים יגיבו לנוכחות כזאת בחברה מצולמת ללא הפסק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל לדעתי בין התנהלות במרחב שבו אתה מצולם ללא הפסק לבין ראיון אינטימי עם רופא שבו אתה יושב מול המצלמה. המודעות שלנו לנוכחותה של המצלמה משפיעה על התנהדותינו, על התגובות שלנו, על הדרך בה אנחנו מתבטאים מילולית ועוד. אולי, אם נתרגל לנוכחות מצלמה בהרבה סיטואציות דומות במרחב הפרטי אז או שנלמד להתנהג בהתאם או שההשפעה שלה תהפך למשהו סטנדרטי. אם כן, אני לא חושב שיש דרך פרקטית להביא לידי שינוי כזה ומה עוד בפרק זמן סביר. עדיין אני חושב שלא הסברת כיצד זה דומה להפסקת הבריחה מרכבת (שזו פעולה לדעתי המורכבת ממגוון של מנגנונים פסיכולוגיים ופיסיולוגיים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא עסקתי כלל בסוגיית הראיון עם הרופא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שהתחלת עם תגובה 557788 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת הייתה תגובה משועשעת 1. הדיון הלך למקומות אחרים. 1 אני יודע שהיא לא עומדת בקריטריונים של "בדיחה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל אחד מוליך את הדיון למקומו, אבל דווקא כך הוא מתקדם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטח יש איזה רעיון בקישור לקליפ הזה, אבל אני לא מבין אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו משל הברבור, הסרטן וזאב המים של קרילוב (שיקופית מס. 4). בניגוד למשל, לא נראה שמשיכת הדיון לכיוונים שונים תוקעת אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סרטן זה טעים. זאב לא ניסיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתה בתערוכה המוצגת בביה"ס למנהל סקולקובו? הנושא הוא פילוסופים ועובדים, ותוכל לראות בה גם גן פסיכולוגי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. לא יצא לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי על החשיפה הזו, ועל אסטרטגיות של הכותב מול הסוגייה הזו, בפוסט האחרון בבלוג שלי <דמיין קישור> <סוף פרסומת עצמית>. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי ההשוואה עם המבנה ההוא, נראה לי שהמבנה הממולץ כאן של ''מצלמה על כל פועל'' הרבה יותר גרוע. שם, בפאנאופטיקון, יש במרכז ''אח גדול'' שרואה את כולם והם לא רואים אותו. עם המצלמות ברשת כל אחד רואה את כולם מאחור - כך שהם לא רואים שהוא רואה אותם, אבל הם רואים אותו מאחור. בהוויה חברתית כזאת, המושגים של ''אנשים'' ו''רצונות'' ו''בחירה'' מקבלים משמעות לגמרי אחרת מזו שאנחנו מכירים. כשאין שום הפרדה בין אנשים, אין משמעות לרצונותיהם וממילא הם לא יכולים לבחור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שהבנתי, אבל הכיוון נשמע מעניין. האם אתה מתכוון לכך שהחברה תהפוך ליותר הוליסטית ופחות אינדיבידואליסטית? כמו למשל בחיים בשבט ששם מושג העצמי מאבד את משמעותו בגלל שכל החיים הם "ביחד"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כן. אם האמצעים הטכנולוגיים משפיעים על השקפת העולם והערכים, אז אפשר שהאמצעים האלו יהפכו אותנו ''לרקמה אנושית אחת'' באופן שהפוסט-מודרני יהיה דומה מאוד לפרה-מודרני של העולם העתיק. ויחד עם ההוליזם יחזור הסוג ההוא של ''הומניזם'' שלא מכבד בני אדם. אני מניח שאי אפשר לחשוש מזה, אם ממילא אין לנו רצון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי. אבל היום (עדיין?) יש לנו רצונות פרטיים, ואנחנו יכולים לחשוש מזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמא'לה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מזמן צפיתי בסרט בריטי כלשהו המתאר אדם שמתעד כל רגע בחייו כבר כמה שנים על מנת שלא להיתפס מופלל בפשע שהוא לא ביצע. המצב הפרנואידי שמפתח הגיבור תחת עין המצלמה מעידה על התנהגות פסיכית שמרמזת על אשמתו כאשר הוא מואשם במעשה רצח, ואולם העלילה מקבלת תפנית משמתברר שכנגד הפרנויה של הגיבור שמרגיש נרדף בכל מקום, עומדת אובססיה של כל המעורבים אכן להפליל אותו במשהו. הפרנויה הבלתי פוסקת של הדמות נדמית עתה כדרך היחידה שעומדת בפניו כדי לשרוד בחברה, בעולם שמחפש כל הזדמנות לייחס לו אשמה כוזבת. המובן האבסורדי של הדברים הוא כתב אשמה לחברה שאיבדה את טיפת האמון האחרונה ואשר כופה על פרטיה עמדה מצטדקת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככה אתה קורא אותי? :-) די ברור שהרצונות שלנו קשורים לכללי משחק שכבר קיימים ונדמה לנו שאנחנו המצאנו, או מכופפים אותם, או משהו. ברשתות החברתיות יש רושם (נכון או שגוי) של שליטת הפרט במה שהוא כותב ומפיץ, בזהות הקוראים וכולי. כל סטייה מהרושם הזה מולידה חששות וקינות על "אובדן הפרטיות" ושאר מנטרות מופרכות. לי ברור שפרטיות כבר מזמן לא רלוונטית במשחק הזה. אבל בתוך כללי המשחק, כל עוד נשמרים כללים כלשהם, נשמרת, גם אם באופן רעוע, אשליית השליטה העצמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי. אני פחות מוטרד מאבדן הפרטיות. זה מושג לעורכי דין. אפשר לחשוב שאנחנו סוכני מוסד או שבאמת אכפת למישהו מה אנחנו עושים בכל רגע. אני אומר את זה למרות שאני מצטער על אבדן המסתוריות. לכי תהיי הפאם פאטאל (מתגובה 558354) כששנייה אחרי שעזבת את משרדו, ניקולסון יודע מי הם החברים שלך בפייסבוק או מכיר את התמונות שלך בביקיני מהחופשה המשפחתית האחרונה. למיטב זכרוני, גם מארלו לא עצר בלב המאפליה כדי לצייץ. יש משהו מאוד הומניסטי בתזכורת המתמדת שכולנו אותו הדבר: אנשים קטנים עם בעיות קטנות ושמחות קטנות. אבל יש בזה גם משהו מאוד משעמם. אני חושב שהשינוי בטבע האדם מתבטא יותר בסוג התכנים שאנשים בוחרים לשתף בהם מאשר בעצם השיתוף. לפני כמה שנים, אדם שהיה מספר לסביבה הכללית בפרטי פרטים על עצמו ועל דברים שקרו לו במהלך היום (בהנחה שאלו לא היו דברים יוצאי דופן וחשובים), או מראה תמונות שלו לסביבה, היה נתפס כנרקסיסט. היום נדמה לי שלא רק האבחנה בין מעגלים שונים ומובחנים של קרובים קורסת, אלא גם האבחנות בין העצמי הפנימי והעצמי שמוצג לעולם. אולי זה המיידיות שלא מאפשרת רפלקסיה, אולי זה הצורך הנואש להיראות, אני באמת לא יודע. (והפוסט האחרון שלך הוא כמובן הפוך למה שאני אומר כאן. אבל זה מעיד רק עלייך ועליי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת על קריסת האבחנה בין מעגלים שונים ומובחנים של קרובים - זה הזכיר לי מאמר חשוב ומאיר עיניים שנכתב בעידן הבלוגים אבל תקף מאוד גם בעידן הרשתות החברתיות: (אתה חושב שיש לי מושג מה אומר הפוסט האחרון שלי?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר מעניין. אני לא יודע מה אומר הפוסט האחרון שלך. אני כן רואה שם העמדה שלך ושל הקהל משני צדי המתרס (כמה לא שיתופי!). ואני כן רואה שם איזו שאיפה לגאולה. אני מניח שגאולה יכולה לבוא מכתיבה או מהתגלות. אולי במסע ואולי beneath this dirty hood. בעיניי, השאיפה לגאולה היא ההיפך מהבנאליות של החברתיות. אבל אני כבר די מבוגר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מכיר פרטים רבים על אותם אנשים שטורחים לספר הרבה על עצמם. אתה לא שומע הרבה על מי שלא. יש לי הרגשה שאנשים גם ילמדו לא לספר על עצמם דברים (או לא לספר על עצמם את רוב הדברים). ראינו כבר מספיק אנשים שנגרם להם נזק בגלל החשיפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג מה יקרה בעתיד. בינתיים, האפשרות שמי שלא יהיה מוכן לחשיפה ינזק מזה, נראית לי סבירה יותר. זה קיים בקטן כבר היום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה מתכוון ב"מי שלא יהיה מוכן לחשיפה ינזק מזה" ? שאנשים שינסו לשמור על פרטיות ברמה שמקובלת עלינו היום יתפסו כחשודים באיזה משהו ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. שכדי להתנהל במרחב החברתי או המקצועי תהיה חייב נוכחות ברשת ששוברת את הגדרות הפרטיות המקובלות כיום. גם היום, בקטן, אם אין לך פייסבוק אתה מודר מדברים מסוימים. זה לא נורא, אבל אני חושב שזה יחמיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד לא קלטת את זה מהתגובות האייליות לאלמונים? :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שאלת "למה?". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי שאני צריך. למה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין ששאלת. מצד אחד יש דימוי מקובל של נרקסיסט כליצן נפוח מחשיבות שמדבר רק על עצמו, ומצד שני ה DSM מגדיר את מי שסובל מהפרעת אישיות נרקסיסטית כאדם פגיע מאד וכפיצוי לחולשתו צריך שיעריצו אותו כאדם דגול. הוא לא יכול להעריך את היכולות שלו ומשוכנע שהוא הגדול מכולם, ולמרות שהוא מצפה שכולם יודו בעליונות שלו אין לו מושג מה באמת חושבים עליו. זאת אומרת, זו ההגדרה עכשיו, כי המהדורה הבאה של ה DSM (מס. 5) לא תכלול כנראה 5 הפרעות אישיות, כולל נרקיסיזם. מבקרים אומרים שזה נובע מההבדל שבין פסיכולוגיה טיפולית שמתעסקת בהפרעות לפסיכולוגיה מחקרית שמפרקת תופעות למרכיביהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. באמת יש ספרים שאני לא מוצא בהם את עצמי. ואולי זאת פשוט כבר לא הפרעה אלא הנורמה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |