|
אתה אולי מוכן, במסגרת דיון לא כל כך מחייב באייל, לוותר על "חלק לא קטן מהצמיחה". זו פשרה שהצאצאים שלך בעוד שלושים או ארבעים שנה ישלמו עליה מחיר ענק. לצמיחה יש תכונה להצטבר - הפרש של 2% בצמיחה ממוצעת במשך 20 שנה יוצר הפרש של כמעט 50% בתמ"ג בסוף התקופה. האם אתה מוכן לוותר למשל על שליש מרמת החיים שלך כבר עכשיו תמורת הזכות לחיות במה שנדמה לך כחברה הוגנת יותר? האם באמת עדיף שכולנו נהיה עניים יותר כדי שמישהו לא יהיה עשיר הרבה יותר? לפי דעתי אם מתברר שדוקטרינת צדק מזיקה, אולי יש מקום לשקול פשוט לוותר עליה ולאמץ דוקטרינה מועילה.
הזכרת את הצורך שהאזרחים יחושו שהחברה הוגנת. אני מסכים במאה אחוז, אלא שאתוס השיוויון גורם לתוצאה הפוכה. כל עוד החברה אינה סוציאליסטית תמיד יהיה אי שיוויון1, והחברה תהיה תמיד לא הוגנת. מוזר לטפח עויינות וניכור מובנה למוסדות שאנחנו רוצים שיעמדו ביסודה של החברה. אם החברה מעוניינת ביזמות והשקעות שמקורם במגזר הפרטי, מדוע מבחינה תרבותית "בעלי ההון" ו"הטייקונים" הפכו בתרבות שלנו לאוייבי הציבור? אם אנחנו רוצים שהאזרחים יהיו חרוצים, יעבדו, ילמדו, יהיו בעלי רוח יזמית - מדוע לטפח אתוס של תלות במדינה? אולי כדאי לטפח את אתוס "יגעת ומצאת"?
אני זוכר במעורפל סיפור חדשותי שהוא גם משעשע וגם עצוב. אני לא זוכר את הפרטים, אבל מסתבר שהייתה בעייה של הזנחת מקלטים בבתים משותפים בישוב כלשהו. כותרת הכתבה הייתה שהתושבים התארגנו כדי לעזור לעצמם, חשבתי הנה קורה משהו טוב במדינה, אבל בהמשך הסתבר שבעצם מדובר בהתארגנות להפגנה כדי שהעיריה תנקה להם את המקלטים.
אני חושב שיש גם השפעות תרבותיות על צמיחה. דימויים של "אנחנו טובים בהייטק", "אנחנו טובים באילתור ובהתמודדות עם בעיות לא צפויות", "יש לנו מוח יהודי (אנחנו חכמים יותר)" תורמים לצמיחה מפני שהם יוצרים רקע תרבותי נוח ליזמות. דימוי עצמי של מסכנות חוסר אונים ופסיביות מזיק לצמיחה.
ברור שצמיחה לא נובעת אך ורק מהשקעה. ברור שהעניינים מסובכים הרבה יותר, אבל חסכון והשקעה הם מרכיב מרכזי. ברור שמס הכנסה מדכא פעילות כלכלית. כיצד יכולת לחשוב לרגע אחד שאני תומך במס הכנסה גבוה? אני תומך בממשלה קטנה, אבל גם ממשלה קטנה זקוקה להכנסות. אני חושב שמבחינה כלכלית מס קניה הוא הפחות מזיק.
___ 1 גם בחברה סוציאליסטית יש אי שיוויון, אבל שם יודעים כיצד לטפל במי שחש בקול רם שהחברה לא הוגנת.
|
|