 |
אין לי אמון בבקרה פנימית כזו. המערכות לוקה בכל כך הרבה כשלים שמכשילים אפילו את המטרות המיידיות שלה – אי-יעילות, קבעונות מחשבתיים (יו"כ, 1978, פינוי רצועת הביטחון, חאלד משעל), שאני ממש לא חושב שאפשר לסמוך עליה להגן על אינטרסים מתוחכמים ומורכבים הרבה יותר כמו זכויות אדם. לא בלי שקיפות ובלי בקרה חיצונית, שכאמור כאן אינם קיימים: המערכת המשפטית שיתקה את עצמה, העיתונות שיתקה את עצמה, היועץ המשפטי מפלבל, אפילו דן מרידור שמחה כנגד התנהגות צבא-ההגנה-לישראל (ביזה, חמס, הרג) נענה על ידי אריאל שרון ש"הנזק למתעלל גדול יותר מזה [שמתעללים בו]". וגם מר מרידור, אחרי שמחה, השתתק.
צה"ל מודה כיום שפקודות בלתי-חוקיות-בעליל ניתנות בו; לא מדובר בארועים חריגים או זניחים, אלא באירועים נשנים ומוכרים. ראה למשל את הפקודות שצה"ל נותן לעוברי-אורח פלסטינים לפנות בידיהם חפצים חשודים בצידי הדרכים, כדי לא לחכות לחבלן.
מהי הפקודה הבלתי-חוקית-בעליל? זו חומרה שאין כמותה, המבטלת את כל ההיררכיה הצבאית ובה כל חייל הוא לנפשו, ואין עליו חובת ציות, אלא חובת סירוב. היא פקודה "שדגל שחור מתנוסס עליה, שדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת ואם הלב אינו אטום". מעשיו של צה"ל – תחת כל מערכות הבקרה הפנימיות שלו – במקרים רבים מדי הם פקודות בלתי-חוקיות-בעליל, אבל העין אינה נדקרת, והלב אינו מתקומם, ומדוע? כי העין עיוורת והלב אטום. השיטה פרחה, והחייל נגשׂ:
-הפרקליטות הצבאית יודעת ושותקת (ראה דו"ח בצלם, שקיבל בטעות פקידותית את כל תחקירי צה"ל באחד האירועים ונחשף באופן ישיר לכל מערכת הטיוח שהפעילה הפרקליטות – כל החומר מופיע באתר).
-העיתונות יודעת ומדווחת בשולי העמודים האחוריים (ראה הסקירה של אביב לביא מהשבוע האחרון).
-בתי-המשפט (אני חושב שבסופו של דבר בלית ברירה) מנערים חוצנם.
-דובר צה"ל בתגובה: הטענות אינן מוכרות. אנחנו לא יכולים לבדוק כל שקר שמספרים לנו מדרגי השדה (לאמור, אנחנו מודים שצה"ל משקר! אבל ידנו לא היתה במעל).
אז אפשר לתת בהם אמון?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש