 |
החרדים מיחסים חשיבות תרבותית ללימוד תורה, אבל התקצוב מצד המדינה אינו קשור בכך, והדיבורים על ה''תרבות'', בהקשר זה, ועל ה''חשיבות הקיומית-בטחונית'' שבתורה, הם רטוריקה שמן השפה ולחוץ. התקצוב נובע רק ממניעים פוליטיים של ''שמור לי ואשמור לך'', המאפשרים ללובי החרדי-דתי בארץ הפעלת לחץ מתמיד, מסורתי, כבר מימי טרום-המדינה ובלי קשר לגלגולים הרבים שעברו המפלגות האלה עצמן במשך השנים ולגלגולי שמאל-ימין שהיו מאז בשלטון.
את התקצוב לתיאטרון וכיו''ב קשה קצת יותר להסביר וגם הוא קשור, באופן כללי, ביצירת גופים שונים, ותיקים, עוד בימי היישוב היהודי, וביכולת שלהם ליצור מוקדי לחץ ציבוריים לאחר הקמת המדינה והמעבר להכרה בהם כבגופים רשמיים (הבימה, האוהל, הקאמרי).
עם זאת, שלא כמו מוסד ''חברת הלומדים'', שנתעצב בארץ לכדי פורמאט של מעמד שלם, בלתי יצרני ובעל תלות כלכלית כמעט מוחלטת - מייחסים השלטונות לתיאטרון, לספורט, לפילהרמונית ולכל השאר, חשיבות תדמיתית-דיפלומטית מסויימת. לפני שנים, לאחר אחד הכשלונות הישראליים בארוויזיון, שאל עיתונאי את שר החינוך דאז, נדמה לי שזה היה יצחק נבון, בשביל מה רשות השידור צריכה לממן את ה''עסק המיותר הזה''. נבון (כאמור - לא זכור לי בבטחון מלא שזה אכן היה הוא, אבל זה היה פוליטיקאי מן השורה הראשונה), ענה ש''אין דבר כזה, מיותר'', ושכל זמר שעולה על בימה בינלאומית הוא חשוב לנו, וכל ספורטאי המייצג אותנו בזירה בינלאומית חשוב לא פחות, בלי קשר עד כמה יש נצחון והעיקר ההשתתפות ודגל ישראל שנישא בעמים ובארצות המארחות וכו', ושחשוב לנו ש''גטו'' של סובול מסתובב בכל אירופה ומביא לנו הרבה כבוד, וכולי וכולי. נראה לי שיש בטיעון הזה משהו - בודאי יותר מאשר תקצוב ישיבות, שכל תפקידו הוא הבטחת הכסאות לישבני הפוליטיקאים, בהתאם לרגע ולצורך.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש