|
זה כמובן נכון ש"הבעיה בישראל עמוקה הרבה יותר משיטת הממשל". לא התיימרתי לטעון אחרת, אך הבעיה לפי דעתי איננה במנטליות הישראלית, כי אם בהרכב האוכלוסיה הישראלית, אשר מורכבת ממיעוטים גדולים יחסית, אשר נבדלים ושונים מאוד זה מזה. לכן בישראל אי אפשר לשאוף להגיע למצב של כנסת דו מפלגתית (למרות שטכנית ניתן לעשות זאת, או כפי שציינת ע"י העלאה ניכרת של אחוז החסימה, או ע"י חלוקה לאזורים, ומעבר לשיטת "הכל או לא כלום"). השיטה הפרלמנטרית הטהורה לא עובדת בישראל, כפי שהוכח בשנות ה80. נכון שהיום הרבה אנשים נורא מתגעגעים אליה, אבל הרבה אנשים גם נורא מתגעגעים ל"סמי וסוסו", זה לא אומר שזאת באמת היתה תוכנית טובה. הבעיה העיקרית עם השיטה הפרלמנטרית הטהורה, היא בכך שההכרעה הישירה נלקחת מידיו של הבוחר, ובמצב שנוצר בארץ אותה כנסת נבחרת יכולה לכונן שתי ממשלות שונות בתכלית, כל זאת תוך מתן כוח אדיר ולא פרופורוציונאלי למיעוט ש"יושב על הגדר". היתרון בבחירה הישירה הוא בכך שההכרעה נעשית כבר בבחירות עצמן, ובאופן ישיר ע"י הצבעתו של הבוחר. זכור לי שכאשר ניסו להצביע על הבעיתיות במתכונת הזאת, מיד לאחר שהתקבל החוק, דובר על כך, שהמקח והממכר הקואליציוני, יעשו פשוט לפני הבחירות, במקום לאחריהן. דבר זה כמעט ולא קרה בפועל (מישהו זוכר שבבחירות 99, תמכה ש"ס בנתניהו באופן מובהק, והרב כדורי העניק לו את ברכתו?). הבעיתיות נוצרה דווקא בתחום אשר אותו לא חזו רוב המבקרים (למיטב ידיעתי לפחות). העם אמנם הכריע באופן ברור ומוחלט (כפי שמתחייב מן השיטה), את מי הוא רוצה בראש ממשלתו, אך בו זמנית הוא גם החליש משמעותית את מפלגתו. השיטה שאני מציע מנתבת מראש את המאבק, למאבק דו ראשי, ומשמרת את עיקר ההכרעה, בידיו של הבוחר, ע"י הצבעתו הישירה. אך יחד עם זאת היא מונעת (במידה כזאת או אחרת) את תופעת הלוואי שהזכרתי. בשיטה גלומה למעשה שאיפה למצב שבו המפלגה המנצחת תהיפך, ע"י שימוש באמצעים טכניים מסוימים, לכמה שיותר גדולה וחזקה. כי הרי לא יתכן שלרשותו של ראש הממשלה הנבחר יעמדו רק כרבע מחברי הכנסת, והוא יצטרך "לקנות" לפחות עוד כמות זהה של חכ"ים לזאת שהשיג בבחירות, בכדי להקים לעצמו קואליציה. אפשר לומר שהשיטה הזאת מתקרבת עד כמה שאפשר לשיטה הדו ראשית, מבלי להתעלם מהמצב החברתי הנוכחי בישראל, אשר למעשה אינו מאפשר שיטה כזאת.
|
|