 |
הגישה שלך נראית לי תקפה לחלוטין מבחינה עיונית, אבל לדעתי היא מתעלמת מהמימד הסימבולי החזק של ההכרה הפומבית באורחות חיים. כך למשל, למי זה משנה אם רס"ן שליט ירשום או לא ירשום את ילדיו ה"חצי יהודיים" במרשם כך או אחרת? מה זה משנה אם האח דניאל נרשם כבן הלאום היהודי או לא, אחרי שנולד כיהודי, המיר דתו לנצרות והציל נפשות בשואה?
הסערות האלה נתערבלו להן בשנות ה-60-70, והעסיקו את המערכת הפוליטית בעוצמה. למה? אין דרך משפטית או פורמלית להסביר את זה: למשל, הרישום בתעודת הזהות בסעיף המעמד האישי והלאום אינו מהווה אפילו ראיה לכאורה לנכונותו, כך קובע החוק. אי אפשר להסתייע בו כשבאים להתחתן ברבנות, או לכל מטרה. הרישום בסעיף הלאום גם לא מעניק כל הטבת מס, משכנתא, סובסידיה ללחם או כל דבר אחר. אז למה? ביוון יש מהומות כעת, סביב יוזמת הממשלה למחוק מתעודת הזהות את סעיף הדת. בישראל, ההצעה למחות את חרפת רישום הלאום הועלתה פעמים רבות כאמצעי ליישוב מחלוקות רבות, ולעולם נדחתה.
נראה לי שאי אפשר להתעלם מהרצון של הציבור למשטר את הגדרות ההשתייכות של היחיד. אני לא יכול לומר שאני מבין את זה, אבל נראה לי שההכרה המשפטית בסטטוס הנישואין (שלדעתי איננה מתחייבת המציאות באופן פרקטי) משמשת אחד העוגנים למיקוד ולייצוב מוסד זה, שלמדינה ולזוגות הנשואים בתוכה יש בו עניין. ההגדרה המשפטית של הנישואין היא נדבך נוסף מעל המוסרות החברתיים המונעים את התרתו בקלות (למשל, הסטיגמה החברתית נגד גירושין). כל אלה הם בריחים נוספים המוטלים על ההתחייבויות הפרטיות-מוסריות של בני-זוג זה לזה.
צורות הזוגיות האלטרנטיביות לא קוראות תיגר על משטור זה. זו היתה אפשרות הסטורית ופילוסופית קיימת לחלוטין – למעשה היא קיימת עד היום בקרב קבוצות שוליים. אבל הרוב הגדול של הזוגות האלטרנטיביים בוחר לפעול למען הרחבת היריעה של המערכת הקיימת כדי לדחוק את עצמם פנימה. הבחירה הזו אולי שגויה – אפשר להשוות את זה למהפך במעבר מפמיניזם ליברלי לפמיניזם רדיקלי, ולטעון שהמיעוט עדיין מנסה לעטות על עצמו את ההגדרות של הרוב (את התודעה הכוזבת שלו). מכל מקום, זו הבחירה של המיעוט, והרוב לא רשאי לכפות בחירה אחרת...
נשארת השאלה, בהנחה שניתן להשיג את האפקט של מתן זכויות שוות על ידי פתרון כל אחת מהבעיות הפרטניות, מבלי להצהיר על "אמהות" (או בלשון פורמלית: להשוות את _תוצאות_ הסטטוס של "אמא" לסטטוס של "בן-זוג", מבלי להעניק את הסטטוס עצמו), האם זו דרך ראויה.
השאלה היא שאלה ענקית, לדעתי. אני מסכים לכותרת של התגובה שלך: זו באמת הדרך שבה נקטו בישראל באשר לבני זוג לא נשואים, על-מנת להשוות, במידה ניכרת למדי, את זכויותיהם לאלה של זוגות נשואים. זו גם היתה הטכניקה של פתרון הבעיה של נישואים אזרחיים בחו"ל – עד היום, למשל, טרם נקבע שנישואי קפריסין, אורוגוואי, פרגוואי, דרום-כלכתה ודומיהם תקפים בישראל. פשוט קבעו שחייבים לרשום אותם במשרד הפנים, ועוד מיני קביעות-עזר.
התוצאה היא בין היתר שקשה הרבה יותר להיות "נשוי-אזרחית". אתה לא באמת יודע מתי בפעם הבאה תיתקל במקום שאליו מרוץ השוואת הזכויות טרם הגיע, ותיאלץ להילחם במשרד הפנים או בבן-זוגך על פני ארבע ערכאות עד כליון כוחות נפש ותעצומות כיס. זה גם "לא מגיע לך". (דוגמה אחת: כשבני-זוג ידועים בציבור נפרדים, יש עדיין, למיטב זכרוני, בעיה בהענקת זכות המזונות לאישה. כך יכול האיש לקום וללכת, ולהותיר את אשתו בחוסר כל באקט חד-צדדי.)
אבל האפקט הגדול ביותר של ההצהרות הישירות הוא בתחום החינוכי. אם השוויון יקר לליבנו, let justice roll down the hills a-rumbling. נעשה משהו שיישמע אצל בנות-הנימולים, שירעיד את קבעונות האפליה. אין לזלזל באימפקט של החלטות פוליטיות/משפטיות רעשניות על ההעלאה לסדר היום של ענייני זכויות האדם. אין גם להמעיט בנזק שהדבר גורם.
בינתיים, אפשר לשמוח בשמחתו של השוויון, שלפחות באופן זמני, זכה לניצחון קטן נוסף.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש