 |
א. מקובל עליי בהחלט שזכותו של אדם להתאבד, אם זה רצונו. אבל יש מקרים - כמו זה של חברתי, למשל - שבהם מדובר ברצון רגעי מאוד, ולמעשה ברצון יותר לקריאה לעזרה מאשר להתאבדות, שברור שהם מהווים טרגדיה טהורה. אני יודעת שהיא רצתה בעזרה: דקה או שתיים לפני מעשה היא התקשרה אליי, רק שלא הספקתי להגיע לטלפון בזמן והייתי בדרך החוצה, וכיוון שהיא לא השאירה הודעה חשבתי שאתקשר אליה מיד בשובי. בדיוק לפני או אחרי הטלפון הזה היא התקשרה לאמה, אבל אמה הייתה עסוקה וביקשה לדבר אתה מאוחר יותר. והיא לא הייתה דכאונית: למעשה, היו לה ימים טובים מאוד מדי פעם, ויכולת רבה להיות מאושרת.
ב. לא טענתי שאינני טוענת לרגע שבתי החולים והרופאים שנתקלת בהם הם חריגים, אלא רק שאינני בטוחה שהאפשרות האחרת היא חריגה. נכון, אינני מכירה את המערכת לעומק, אבל היכרתי באמת אי אלה אנשים שמכירים אותה כך, ורובם סבורים אחר ממך
ג. ודאי שהמטרה ליצור גדודי זומבים איננה - בשום אופן - מטרתו של הממסד הפסיכיאטרי. הרי באותה מידה שאתה טוען אחרת, אני יכולה לטעון שמטרתך היחידה שלך בהכפשת המערכת הזאת היא להרבות התאבדויות ורציחות בארצנו. נכון, ייתכן מאוד שיש אנשי מקצוע רבים שהם שיכורים מכח, ויש גם הרבה מאוד כוונות טובות המביאות היישר לגיהנום, אבל זה מסוג הפרדוקסים המתקיימים בשטחים רבים מאוד של החיים. עצוב, אכזרי, אך בלתי נמנע.
וכמובן - אין כאן בדיוק אמת מדעית, אבל אין כזו גם בדבריך.
וכמו אפופידס, גם אני אשמח אם תרבחיב מעט בעניין האלטרנטיבה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש