בתשובה לאלמונני, 08/10/10 11:48
 |
|
 |
||
|
||||
 |
על פי צניעות (יהדות) [ויקיפדיה] "אדם הנוהג בצניעות נמנע מהתנהגות מוחצנת האמורה להעיד על עצמו". באופן מוזר בחיפוש מהיר לא מצאתי את המשמעויות של החצנה והפנמה שהתכוונו אליהם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מסקנה - ''צניעות ביהדות'' היא לא בדיוק צניעות. נראה לי שזאת היתה הטענה בתחילת הפתיל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ננסה את שיטת הרשלה, אם ההיפך של גאווה היא צניעות מה זה ענווה [ויקיפדיה]? וציטוט גם מהערך הזה "והיא קרובה לתכונת הצניעות, שבה האדם מצניע את כישוריו ומעשיו הטובים ואינו מבליט את עצמו. תכונת הענווה היא מידה ממוצעת שבין השפלות לגאווה ויהירות" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניגוד של צניעות, לפי וויקי, היא גאוותנות. הניגוד של ענווה ("תכונת נפש או רגש שבו האדם מחשיב עצמו כשווה בין שווים, ואינו מרגיש כחשוב ונישא מאחרים מכל סיבה שתהיה." היא גאווה ("סיפוק והתרוממות רוח הנובעים מתחושה (מודעת או בלתי מודעת) של עליונות על פני הזולת, שמקורה בהימצאות איכות מסוימת שאינה נמצאת (כביכול) אצל הזולת."). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגדרה שהבאת: "תכונה בה האדם מצניע את כישוריו ומעשיו הטובים ואינו מבליט את עצמו". היא בדיוק ההגדרה שלי. לצערי אני לא ממש יודע מה ההבדל בין גאווה לגאוותנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי גאוותנות היא הביטוי החיצוני של תחושת הגאווה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם ביטוי חיצוני, וגם תכונת אופי (להבדיל מגאווה, שיכולה להיות למשך רגעית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל דיברנו על צניעות לא על גאווה. לא אלה שאומרים: "אני צודק, ואני מרחם עלכם שאתם טועים ולא מצילים את עצמכם וחוזרים ושבים באמת מהדרכים הרעות והנלוזות שלכם" האם יכול מישהוא לומר למשל: " אני מאמין שאני צודק בקשר לחיים שלי אבל אני לא מתיימר לקבוע בקשר לחיים שלכם, אני לא טוב ממכם ותפיסת העולם והדרך בה בחרתם היא אולי טובה משלי, אתם לא תועים, לא אבודים, לא צרכים לחזור מדרך זו או אחרת, אני לא יודע מהי האמת ומה היא הדרך הנכונה, אני בוחר מכורח יש שיאמרו, אבל לגביי זו בחירה מתוך רצון חופשי, כי זה גורם לי סיפוק אושר ומוסיף משמעות ותכלית לחיי, לקבל עליי עול מיצוות, ולהדר בחלק מהם יותר מבאחרות, (אחרים יגידו שהם חרדים לקיים קלה כחמורה, אני לא). אני לא מקיים תרי"ג מיצוות וכולם יודעים שגם הרב אליישיב לא. אין כבר דיני קורבנות, הוא לא כהן ואם היה, אסורים היו עליו מצוות של ישראל שאינו כהן, הוא לא דיין, הוא לא אישה, הרי לכל אחד מצוות משלו ותפקיד משלו ומחורבן בית המיקדש, ובעצם מימי אברהם שיכל לדון ,להיתווכח ולנהל משא ומתן עם אלוהים, (למרות בחירתו הבילתי נתפסת לעשות את הרע ולשחוט את בנו, אם תרוצים לא מאוד שונים מאבות רוצחים של ימינו) אלוהים כבר לא מדבר אלינו אחד מול אחד, טיפשי לנחש מה הוא רוצה וממה הוא מרוצה שהרי הכל פרשנויות, אם הוא רוצה להסביר לנו מה האמת שיתכבד ויבוא לדבר איתנו, עד אז כל אחד יעשה כמיטב יכולתו, לא לפגוע ולא לעשות לאחר מה ששנוא עליו. להשמר מלשון רע, מדבר מרמה, לסור מרע, לעשות טוב, לאהוב שלום ולרדפו". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שזה קשור לענווה (ובטח לא לצניעות). לחרדים יש מושג שנקרא "אמונת חכמים" כלומר לא אני צודק אלא הרב שלי צודק. אם אתה שואל אותי מדובר בהגזמה פראית, בן אדם צריך שיהיה לו איזושהי אמונה בעצמו. בכל מקרה אין קשר בין אמונה לגאווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף-טופיק: מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה סיפר פעם לנו המאסטרנטים על תחומי המחקר של חברי הסגל. הוא ציין, תוך התענגות על האירוניה הנאה, שבזכות התרכזות שלושה חוקרים החוג נהיה מוביל עולמי בנישה של חקר הצניעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני אתמול שמעתי מפי מרצה ש''הפרופסורים ללינגוויסטיקה התלוננו שאנשים לא יודעים מה זה לינגוויסטיקה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף פעם לא מאוחר ללמוד לנגן בטרומבון | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בקהילה" כתב עת חרדי, שער של חוברת המוסף בכרומו "גאון הענווה" ובתוך הכתבה: "... היתה גאונותו בפשטות, בהצטנעות.מדבריו [דבריו של חתנו של הגאון הגדול רבי יהודה מועלם זכר צדיק לברכה] מדבריו עולה דמות אדם שכולו הצנע לכת, ענוותן ושפל ברך, נחבא אל הכלים." ובהמשך "באחד הימים", מספר בנו ר' שמעון, "כאשר שימש עדיין ר"מ, נכנס מור אבינו אל השיעור בישיבת 'פורת יוסף'. היה זה בסיומה של התכנסות של ר"מ הישיבה. בפנים מכורכמות ורוויות תוגה שהביעו דאגה עמוקה, בישר לתלמידיו כי עליהם להתפלל עליו כי 'תבוטל הגזרה' שנחתה עליו. התלמידים נחרדו, ושאלו את רבם במה דברים אמורים. ואז שח להם כי במהלך ההתכנסות המיוחדת של צוות הר"מים, הטילו עליו 'גזרה' כי עליו להתחיל ללבוש פראק, דהיינו אצטלת ר"מים מכובדת תחת החליפה הקצרה אותה נהג ללבוש עד אז " אין זה יאה" טענו באוזניו ראשי ההנהלה 'כי ר"מ בישיבה לא יעטה על שכמו אצטלת חכמים הולמת"'. הגר"י, שרחוק היה כמטווחי קשת מכל הגינונים הללו סלד מכבוד ומכל מה שהדיף רח יוהרה, וראה בכך כאמור 'גזרה'. אך בהבינו כי לא יהיה לו מנוס מקבלת התכתיב שנכפה עליו החליט להתייחס לכך כאל 'מדי עבודה'. "אינני שונה מכל פועל המקבל מרות מעבידיו ולובשסרבל בעבודתו". הסביר לתלמידיו. הגר"י נהג אפוא בהגיעו אל שערי הישיבה, להמיר את חליפתו הקצרה בפראק ועם תום השיעורים, הסירו ולבש שוב את חליפתו. כך נהג תקופה ממושכת, עד שכוחו כבר לא היה במותניו להמשיך לפשוט וללבוש וחוזר חלילה, והוא נאלץ ללבוש את הפראנק בקביעות..." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה עוד כלום. היכרתי מרצה בבר-אילן שהיה צריך לחבוש כיפה כל פעם שבא ללמד מכיוון שהכיפה היתה "המדים" של האוניברסיטה. ההבדל הוא שהוא לא התלונן על כך בפני תלמידיו ולכן בעצם הם אינם יודעים עד היום שהמרצה שלהם היה חילוני. זאת צניעות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |