|
||||
|
||||
יש שוני בין ישיבה בגולה לבין ישיבה בארצך. יש שוני בין היותך בארץ של אחרים לבין היותך בחבל ארץ שבה אתה ריבון(1). לכן המפעל הציוני הצליח רק כאשר כיוון את פעולותיו לציון. ניסיונות אחרים, באוגנדה, בדרום אמריקה ואולי בעוד מקומות העלו חרס, ולא היה יכול להיות אחרת. הכול בגלל אותן האמוציות שגילה אצלנו אותו אנטישמי פיני. (1) ואכן לאחר נצחונות דוד על הפלישתים היה חבל עזה בריבונות יהודית, וכך היה גם בתקופה שבה היו היהודים עצמאיים בתקופת בית שני. |
|
||||
|
||||
קצת סדר. גם אם מקבלים את כל ספר שמואל, הרי שעזה היתה תחת שלטון ישראלי/יהודי בתקופות הבאות בלבד: * תקופת דוד ושלמה * מזמן כיבושה ע"י אלכסנדר ינאי (101 לפנה"ס) עד לכיבוש הארץ ע"י הרומים (63 לפנה"ס), שאז היא הוצאה מתחום ממלכת יהודה. סה"כ 38 שנים. |
|
||||
|
||||
לא טענתי אחרת, (אם כי דומני שבתקופת בית ראשון היה חבל עזה בריבונות יהודית גם בתקופות מלכי יהודה שירשו את שלמה. פלשתים כבר כנראה לא היו, והמילה הזאת חזרה רק כאשר בריטניה הקולוניאלית המציאה את ארץ פלשתינה ואת העם הפלשתיני). |
|
||||
|
||||
Palestina כשם לכל הארץ היא, כזכור, המצאה רומאית, מזמן חורבן הבית השני. השם הזה היה קודם לכן השם המקובל לאזור פלשת. ממלכת עצמה הפלישתים התקיימה בערך עד לזמן חורבן בית ראשון. |
|
||||
|
||||
כמדומני, לא היתה ממלכת פלישתים כלל. הפלישתים היו שכירי חרב בשירות מצריים, בתקופה בה שלטה באזור. וזו הסיבה למה בחלקים הכן-מתאימים היסטורית וארכיאולוגית של התנ''ך, אתה כבר לא שומע על הפלישתים דבר. |
|
||||
|
||||
מצריים לא בדיוק שלטה באזור במשך רוב זמנה של ממלכת יהודה. אשדוד, אשקלון, עקרון מוזכרות בכתבים אשוריים שונים כואסליות של אשור. גת נחרבה עוד קודם לכן. בחלקים ההיסטוריים של התנך: בימי יהואש מלך יהודה: אָז יַעֲלֶה חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיִּלָּחֶם עַל גַּת וַיִּלְכְּדָהּ 1. התל שמזוהה כגת מכיל שכבת חורבן מתאימה. חזקיהו "היכה את הפלישתים" (מתאים באופן כללי לתעוד האשורי על הדחת מלך עקרון ע"י אנשי יהודה) |
|
||||
|
||||
אני חושב שעוד בתקופת שלמה חזרה עזה לשליטה מיצרית. |
|
||||
|
||||
תיקון לתיקון: היתה גם בשלטון הורדוס, 23-4 לפנה"ס. לא בשלטון יורשיו. |
|
||||
|
||||
באיזה מובן יהודי ארצות הברית חיים בארץ של אחרים ולא בארצם? הנסיון של מליוני יהודים לחיות כאזרחים לכל דבר, למשל בצפון אמריקה, הוא נסיון מוצלח לא פחות מהמפעל הציוני. אפשר לטעון שהנסיונות הללו מוצלחים בגלל המטריה הפוליטית שמספקת מדינת ישראל לכאורה, אבל זו טענה שקל להטיל בה ספק וקשה למצוא לה אישושים משכנעים. |
|
||||
|
||||
אוף ! כתבתי תגובה ארוכה, בטפשותי לא שמרתי אותה ב copy והיא נמחקה(1) כשניסיתי להכניסה. אני מתחיל מחדש: הניסוח שלי "בארץ של אחרים" לא היה מוצלח, ואולי הטעה. התכוונת לארץ שאינה ארץ יהודית אלא ארץ זרה שבה היהודים הם מיעוט בין מיעוטים אחרים. אבל גם אצלך היה פספוס. כי כל ה"ניסיונות" שעליהם דברתי בתגובתי הקודמת לא היו ניסיונות של התאזרחות בארצות זרות, אלא של הקמת ישות מדינית יהודית. הדבר הזה הצליח רק בארץ ישראל. התערות היהודים באמריקה הצפונית היא אכן סיפור הצלחה אבל הצלחה של משהו אחר, וכאן אני מוצא לנכון להיזכר בהרצל ובניסיונותיו לעזור ליהודים בתחילה. הרצל הפך להיות ציוני "של ציון" בשלבים. בתחילה הוא לא חשב כלל על מדינה יהודית אלא חשב על התבוללות של היהודים בחברה המערב אירופית שנחשבה אז (כמו היום) "נאורה". הדרך הזאת נכשלה כשהרצל הבין שההתבוללות אינה אפשרית בגלל שהחברה המערב אירופית על האנטישמיות שבה (שאולי הייתה אז מסוג מעודן יותר מזה ששרר ברוסיה ומזרח אירופה), לא תקלוט את היהודים ולכן ההתבוללות לא תהיה אפשרית. אז הוא הגיע למסקנה שבעית היהודית תיפתר ע"י הקמת מדינה משלהם, לא דווקא בארץ ישראל, אלא במקום שיתאפשר ביותר קלות מבחינה מדינית. אבל כאן היה המכשול, לא ה"אמוציות" של הגוים שהתבטא באנטישמיות, אלא ה"אמוציות" של היהודים שרצו דווקא את ארץ ישראל. וזה הפך אותו לציוני בציון. אם נתבונן במה שקורה היום בצפון אמריקה נראה שתוכנית א' של הרצל מתגשמת. בגלל מנגנון חזק של נישואי תערובת, תוך דורות ספורים לא יהיו שם יהודים בכלל. הבעיה שהרצל ביקש לפתור, בעיית האנטישמיות תיפתר באין יהודים, בדיוק בדרך שעליה חשב בתחילה, ומבחינה זו צפוייה הצלחה מאד גדולה. אבל היום, אחרי שעברנו מה שעברנו, ואנו חשים מה שאנו חשים (אותן אמוציות שמצא בנו האנטישמי הפיני), אני לא אוהב את ה"הצלחה" הזאת. אני רוצה הצלחה אחרת. (1) לא להאשים את האייל החדש. זה היה קורה לעתים גם בישן. |
|
||||
|
||||
המפעל הציוני הצליח לא רק בגלל שהוא נעשה בארץ ישראל אלא גם בגלל אופיו - תנועה לאומית חילונית מודרנית ולא עלייה דתית משיחית (כמו בימי שבתאי צבי למשל) ובגלל זמנו - תקופה שבה התפיסה ההיסטורית היתה עדיין רומנטית והגישה האימפריליסטית תקפה, וכך היה ניתן לשכנע בה את כל עמי המערב. |
|
||||
|
||||
כתבת "לא רק", ולכן דבריך לא סותרים את מה שאמרתי. |
|
||||
|
||||
לא בדיוק כי ההתישבות הציונית, להבדיל מכל התישבות אחרת בא''י, היתה תלוית הקשר זמן ותפיסה ולא רק מקום. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |