 |
"שואה שלנו" מתחיל בניסיונות להבין את השואה ואת סודותיה אבל עיקר המסר שלו הוא בממצאים של החיפוש הזה: שבשואה היו אנשים רגילים - קורבנות ומקרבנים. בעניין זה הוא מקצין את ממציאיו של גרוסמן אשר לראשונה חשף את האדם שבנאצי (נייגל). גוטפרוינד מושפע ישירות ממחקרים כמו של בראונינג וגולדהגן. הוא אפילו מנפץ טאבו נוסף: לא רק שהיו גרמנים טובים אלא גם שהיו יהודים רעים. פה מדובר בחומר נפץ מוסרי של ממש. עניין זה גם חושף את חולשת כתיבתו של גוטפרוינד: הוא מצהיר את הדברים, כמעין נאום הוא שיחה, תחת לגלות את מורכבותם בנסיבות הבלתי רגילות של השואה. בעניין זה, כמו בכתיבתו בכלל, הרומן מגושם מאוד, ואני מופתע לשמוע על השבחים שהוא קצר. מן העמוד הראשון ניכרת המלאכותיות שבכתיבה, היעדרה של חוויה אמתית שמתוכה מסופר הסיפור, כמו אצל מומיק או ווסרמן. זה דווקא משתפר כאשר הוא מתחיל לספר על עצמו כמבוגר לקראת סוף הספר. הרי אז החוויה מוכרת לו. החלקים העוסקים בילדות נקראים כמהדורה מסוגננת של חומר הרקע לסיפור, לא כסיפור עצמו. אבל הפרוייקט שעומד מאחורי הרומן ולא מעט מן הדמויות בו בהחלט ראויים להערכה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש