בתשובה להיא, 30/05/10 13:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית, לא שללתי ולא חייבתי את הטענה ש"שנאת זרים אינהרטית לקיום האנושי". כתבתי ששנאת זרים אינה מסבירה את הרצף והעוצמה של תופעת האנטישמיות. שנית, הויכוח על ההיטמעות כתשובה לאנטישמיות לא מתחיל במאה ה-19 בגרמניה (אולי את מבלבלת עם פולמוס האמנציפציה במדינות הגרמניות), אלא לכל המאוחר מייד לאחר המהפכה בצרפת, כשמושג השוויון האזרחי נעשה מושג מרכזי. שלישית, בעניין שפינוזה, כתבתי שאפשר למשוך את הקו ממנו, ואולי זה באמת היה ניסוח מטעה. שפינוזה לא מדבר על היטמעות ולא עוסק בהצעות מעשיות. הוא כן הראשון שטוען שעם ישראל סיים את תפקידו ההיסטורי ושהוא צריך להיות עם ככל העמים. הוא הראשון ש"מחלן" את היהודי, ומציג נרטיב שמנוגד הן לזה הנוצרי והן לזה היהודי. אני חושב שבתגובותיי הצגתי טיעון. החל מאנטישמיות במקומות שלא היו בהם יהודים, ממשיך מרציפות ועוצמה היסטורית וכלה בגלגולה של האנטישמיות כהתנגדות לישראל. אם זהו "טיעון משכנע" זאת שאלה אחרת, שנוגעת לנמען הטיעון ולא רק למוען. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"כתבתי ששנאת זרים אינה מסבירה את הרצף והעוצמה של תופעת האנטישמיות." הבנתי. ואני טוענת שבהקשרים מקומיים והיסטוריים היא תמיד תהווה את הגורם המרכזי לכך. "הויכוח על ההיטמעות כתשובה לאנטישמיות לא מתחיל במאה ה-19 בגרמניה" לא טענתי כך. טענתי שאת שני ההוגים היהודיים שהזכרת יש להבין בהקשר הגרמני בתקופה היסטורית מסויימת זאת. כפי שכתבתי לטווידלדי למעלה, קבוצה לא צריכה להיות נוכחת על מנת שיתפתחו כלפיה דעות קדומות שמקורן ב"שנאת הזר", משום שאלו בעלות משקל סימבולי. הרצף והעוצמה יכול להיות מוסבר היסטורית, וגלגולה שהאנטישמיות כהנגדות לישראל אינה יוצאת דופן בתולדות "שנאת הזר". ונכון, "טיעון משכנע" הוא אכן תוצר של תקשורת הדדית בין הנמענים והממוענים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי "שנוגעת לנמען הטיעון ולא רק למוען" ואת פירשת את המשפט כענייני תקשורת הדדית. אמנם יש כאן גם עניין של תקשורת, אבל לא התכוונתי לכך. קשיים בתקשורת ובהבנה הדדית ניתנים במרבית המקרים לפתרון תוך מספר תגובות באייל. ישנם דברים שמעבר לתקשורת, כמו עמדות בסיסיות ונקודות מוצא. המעבר מהסברים במדעי החברה לתזות של מדעי הרוח 1 להתבוננות במציאות שייך לעמדות בסיסיות כאלה. אדם שאמון על הסברים במדעי החברה פשוט לא יכול לקבל הסבר שמייחס מהותנית ייחודית להיסטוריה היהודית. תזה כזאת חותרת תחת כללי החשיבה הבסיסיים של מדעי החברה: האוניברסאליזם של האנושות, האוניברסאליות של החוקים, הצורך בהוכחה בכללים מדעיים. מהצד השני, אדם שאמון על הסברים מתחום מדעי הרוח לא רואה את עצמו מחוייב לפסול את ההסברים המדעיים על מנת להציע תזה רחבה יותר, שלא ניתנת לבדיקה בכלים מדעיים. במקרה זה, אני חושב שההסברים שמציעים מדעי החברה אינם מספקים. אבל אני לא הולך להתווכח על זה, כי זה נראה לי קשור יותר לעמדות המוצא. אני לא בטוח שאני מוכן לקבל תזות היסטוריות רחבות היקף ממדעי הרוח, אבל אני גם לא בטוח שתהיה לי ברירה. 1 הקונטיננטלים, כמובן. אני לא מכיר תזות כאלה במדעי הרוח האנגלו-סקסיים. מצד שני, לפעמים נראה לי שהפרויקט המרכזי של מדעי הרוח האנגלו-סקסים הוא להוציא את ה"רוח" מתוך מדעי הרוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כתבתי "שנוגעת לנמען הטיעון ולא רק למוען" ואת פירשת את המשפט כענייני תקשורת הדדית." לא פרשנות, אלא מהלך רטורי. מעבר לכך, תודה לאל שהמהותניות לא מהותית למדעי הרוח (גם ביבשת, גם מעבר לאוקיינוסים). אחרת, אנה היינו באים? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |