בתשובה לברקת, 19/03/10 10:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה על ההפנייה, מאמר מצוין. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ומעורר חלחלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. המשיך לרדוף אותי כמה ימים ולילות אחרי הקריאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כלום. לפני כמה זמן קראתי ספר שבין השאר היו בו עדויות של הטובחים במאי לאי. הדבר הכי מדהים מבחינתי היה הסיפור של אחד מהרוצחים, שתיאר איך הוא רואה ילד פצוע רץ מולו, חסר יד ובוכה, והוא חושב לעצמו במהירות משהו כזה: "אם המצב היה הפוך, והילד היה גדל ובא לארה"ב, והיה רואה אותי בתור ילד, האם הוא היה מרחם עלי? בטח שלא". וירה בו. זה לא מקרה, כנראה, שבמאי לאי היו כמה שסירבו להשתתף בטבח, אבל מי שעצר את הטבח היה טיס מסוק (יו תומפסון) ואנשי צוותו: הוא לא היה ביחידה, לא היו קשרים בינו לבין אנשיה, וכשהוא ראה משהו שנראה לו כטבח - הוא ירד לברר, ובשלב מסויים חילץ קבוצה של וייטנאמים במסוק כשהמקלענים שלו מאיימים על האמריקאים כדי להוציא אותם בחיים. סביר שהעובדה שלא היה לו קשר לדינמיקה של היחידה הקלה עליו להתערב להציל. אבל ייאמר, שלא תמיד גבורה היא מה שזימברדו מציג. דוגמה הקרובה לליבי היא חבר שלי, נועם אפטר, שתקע בשניות האחרונות לחייו את הדלת במטבח בעתניאל במקום לפתוח אותה ולנסות להימלט, וככה קנה בשביל מי שהיה שם שניות ארוכות להשיב אש ולחלץ את התלמידים שהיו בחדר האוכל. אף אחד מהמתים האחרים או החיים שניצלו לא התנהג בצורה 'רעה'. הגבורה של אפטר לא התבטאה בזה שהוא עשה את המוסרי כשהשאר היו לא מוסריים, אלא שהוא עשה הרבה מעל ומעבר למצופה, והקריב את חייו למען אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
I still remember your reply giving your account of the events: תגובה 119572
And it's also relevant to the latest poll. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הסיפור הראשון שלך: ישנו מנגנון נפשי שאיני יודעת איך לקרוא לו, אז אקרא לו "מנגנון חוסם אמפתיה". הוא נכנס לפעולה כשמופעל טריגר מסוים - כמו אשנב שנסגר בנפש, מאפשר לבצע את העוול או ההתעללות, ובשלב מסוים נפתח שוב, אפילו בהדרגה, והאדם חוזר לסופר-אגו שלו ולהשגחת המצפון/מוסר/אמפתיה. (סליחה על עירוב המונחים, אולי יש מונחים מתאימים בקרימינולוגיה לתאר את זה אבל אני לא מתמצאת בקרימינולוגיה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל מקרה, בהרבה המקרים האדם שביצע את העוול וההתעללות, אינו חוזר למצבו הקודם. אנשים נוהגים להפעיל דיסוננס קוגניטיבי ולהצדיק את מה שהם עשו כלומר, ''להתאים'' את המצפון למעשים. הגבול המוסרי שלהם משנה. אולי יש כאלו שהרוע שבמעשיהם ברור להם והתוצאה היא שרוע זה משמש כתמרור אזהרה. על פי מה שקראתי וגם ראיתי, רוב האנשים ''מסדרים'' את המצפון ומנמיכים בהתאם את המסגרות המוסריות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או זה, או מפתחים רגשות אשם, גם זה עוזר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם רגשות אשם צריך להתמודד וזה כבר טוב. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |