|
||||
|
||||
ראוי להזכיר שהיפנים נכנעו ב15 לאוגוסט, בעוד הפצצה הוטלה בשישי. מה שקרה בתווך זו הפלישה הרוסית למנצ'וריה והניצחון הגדול שהם נחלו שם (בניגוד לצפי היפני). בשלב הזה כבר היה ברור ליפנים שהם הולכים להפסיד, ושרוסיה תגיע לאיים של יפן עצמה תוך זמן קצר (הם אכן הספיקו לכבוש כמה איים זניחים בקורליים). כל אחד מבין שעדיף להיכבש ע"י האמריקאים ולא ע"י הרוסים, לכן הכניעה המהירה. לגבי איכות המודיעין היפני, לא הייתי ממהר לזלזל בו. אין לנו מידע או רישומים על פחד מעוד פצצות. באופן כללי הקרבת חלקים מהאוכלוסיה נתפס כדבר סביר ולגיטימי ע"י הקיסר. מה גם שמעבר להעדר עוד פצצות, היה קושי גדול מאוד להביא אותן למטרה. |
|
||||
|
||||
ראשית, אכן לא הזכרתי את מנצ'וריה, אבל יש חוקרים שאכן טוענים ש*זה* היה גורם מכריע - אבל עוד לא מצאתי תשובה משכנעת לשאלה 'מה היה קורה אילו הייתה מנצ'וריה ללא הפצצה'. שנית, בנאום הכניעה שלו הירוהיטו מציין במפורש את האפשרות שיפן תושמד בפצצות אטומיות נוספות, ואני מצטט פה את התרגום: "Moreover, the enemy has begun to employ a new and most cruel bomb, the power of which to do damage is, indeed, incalculable, taking the toll of many innocent lives. Should we continue to fight, it would not only result in an ultimate collapse and obliteration of the Japanese nation, but also it would lead to the total extinction of human civilization. ייתכן שזה רק תירוץ, אבל למיטב זכרוני נעשה שימוש בהנמקות דומות גם בשיחות היפניות הפנימיות על כניעה. אני לא מזלזל במודיעין היפני, אבל אני בספק כמה, אחרי ארבע שנות מלחמה, השמדה של רוב התשתית הפיזית ומעצר כל היפנים-אמריקאים כמעט (שרובם כמובן לא היו קשורים בכלל לריגול היפני, אבל מן הסתם אפילו ה*פוטנציאל* שלו לגיוס סוכנים היה כעת אפסי). לאמריקאים היו כמה קודים שלא נפרצו. לא זוכר במה נעשה שימוש בדיווחים על הפצצה, אבל מאוד סביר שליפנים לא היה מושג מה בדיוק יש לאמריקאים.
Such being the case, how are we to save the millions of our subjects, nor to atone ourselves before the hallowed spirits of our imperial ancestors? This is the reason why we have ordered the acceptance of the provisions of the joint declaration of the powers." |
|
||||
|
||||
אני חושב שבנקודה זו העובדות די בהירות. העובדות הן שהצבא סרב להיכנע גם אחרי הירושימה וניסה לקבור את האסון ע"י ועדת חקירה. וגם אחרי נגסקי ומנצ'וריה היו שם חלקים שרצו להתנגד ואפילו בכוח לכניעה. צריך לזכור שהצבא היפני ידע שבמלחמה הוא הפסיד, התאוריה היתה שע"י התנגדות עיקשת וגרימת אבידות כבידות לאוייב, יהיה ניתן להוציא ממנו תנאי שביתת נשק טובים יותר. מה שהיה כאן היה ממסד אזרחי שידע שיפאן הובסה והכניעה המוחלטת אינה אלא שאלה של עיתוי ונזקק לכל האמצעים של מה שקרה בהירושימה בנגסקי ובמנצ'וריה כדי לערער את בטחונם העצמי של ראשי הצבא למשך מספיק זמן שיאפשר להם לאחוז מחדש ברסן השלטון (שאותו אבדו ב-1919). החבר'ה האלו (אנשי הצבא) היו ברמת הכחשה כזו שברור לחלוטין מה היה קורה אילו היתה מנצ'וריה ללא הפצצות. כאמור גם לאחר הפצצות, שומרי הראש של הקיסר נאלצו להבריחו מן הארמון הקיסרי כאשר חבורה של "טורקים צעירים" מן הצבא התרוצצה שם באמוק ואיימה לערוף את ראשו. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |