|
||||
|
||||
אף אחת לא התלוננה שאנסתי אותה אף פעם ככה שברמת הפירןט הזו אני לא מכיר סיפורים כאלו. מצד שני היו לא מעט מקרים שבהם נאשם באונס טען שמדובר בקיום יחסי מין מרצון ולא היו שום עדויות לאלימות. דוגמאות מפורסמות הן הסיפור של קצב (נאשם באונס), מרדכי (שהואשם במעשה מגונה), חיים רמון (מעשה מגונה בכפיה) וחנן גולדבלט (הואשם באונס, מעשה סדום, מעשה מגונה וקבלת דבר במרמה). בכל המקרים שציינתי הנאשמים טענו שהכל נעשה מרצון, אין עדויות לאלימות והתלונות לא עלו מייד אלא נדרש שכנוע של הנאנסות להתלונן ובחלק מהמקרים ההחלטה להתלונן נפלה שנים רבות אחרי האירוע חלקן אפילו התישנו (בניגוד למקרים של אונס קלאסי כמו סיפור המאבטח של הרמטכל שבהם התלונה עלתה מיד לאחר האונס). התפיסה הרווחת בבתי המשפט ובמשטרה כיום היא ש: א. אישה לא ממציאה אונס. אין לה אינטרס לעשות את זה ולכן יש להעדיף את גירסתה (מכיר את הסיפור של אדם שוב? שם דוקא שתי נשים המציאו אונס אבל זה עניין אחר). ב. אם הנאשם יצא זכאי יהיה בכך איתות לנשים שנאנסו שלא כדאי להן להתלונן ולכן אם אין הוכחת חפות יש להרשיע. אם נחזור לרגע לסיפור שסיפרתי, אני לא בא לטעון שהאישה לא נאנסה. הטענה שלי היא שלאנס לא הייתה כוונה פלילית, שאם הוא היה מודע לרגשות שלה הוא לא היה עושה את זה ושאם לא היה מדובר במין, לא היה כאן שום דבר פלילי (למשם אם הוא היה מבקש ממנה שתיתן לו 100 שקל והיא הייתה "קופאת, נלחצת ונותנת לו את הכסף בניגוד לרצונה"). הבעיה במקרים האלו היא גבולות לא ברורים, פערים בתקשורת בין גברים לנשים ואולי יחסי כוחות בעיתיים בחברה, לא אלימות. |
|
||||
|
||||
הרי זהו בדיוק העניין - שגם כאשר אין להוכיח אלימות פיזית ברורה ומוחשית, קיים מצב שאיננו לרצונו של צד אחד (הצד הנשי, בדרך כלל). אין טעם לשים בכפיפה אחת את המקרים שאתה מביא, הם שונים מאוד. מכל החמישה (כולל אדם שוב המוזכר בסוגריים), רמון הוא השנוי במחלוקת עד עצם היום הזה, הן מצד ההרשעה, והן, אפילו, מצד עצם ההבאה לדין. הוא הואשם ב"מעשה מגונה ללא הסכמה" (נראה שאין בכלל הגדרת "מעשה מגונה בכפייה"). עניין קצב עדיין לא הוכרע, ולא ניתן אלא, אולי, לומר עליו שאין עשן בלי אש. מכולם, לגבי גולדבלט - לא רק בית המשפט שוכנע, גם אני שוכנעתי שהוא אשם גם אשם ואין במקרה שלו כלל "פערים בתקשורת" אלא דפוס התנהלות מודע היטב. זאת למרות ההיתממות התקשורתית המתוחכמת שלו ולמרות גלגול העיניים של צדיק הדור וטיעוניו המעושים. תגיד אתה בעצמך אם הוא נשמע אמין 1. לגבי מרדכי - היו מי שאמרו, למקרופונים ושלא למיקרופונים, מיד עם הפרסום הראשוני על "פוליטיקאי בכיר" - שזה בטח מרדכי, כי זה מתאים לו ולכל ההתנהלות המוכרת שלו. (למיקרופונים, אא"ט, גבי גזית. שלא למיקרופון - קרוב משפחתי, פוליטיקאי מן השורה הראשונה, על בסיס היכרות אישית לאורך שנים, עוד מהצבא) לגבי אדם שוב לא ניתן אלא לשמוח על שחרורו, אבל המקרה מורכב ומסובך יותר מאשר "שתי נשים שהמציאו אונס". אגב - היו ארבע מתלוננות. 1 |
|
||||
|
||||
בהחלט יש ''מעשה מגונה בכפיה''. למעשה, איציק מרדכי הורשע בעברה הזו, אם אני זוכר נכון. |
|
||||
|
||||
הצירוף הכולל את המילה "בכפיה" הוא שגור בז'רגון של עורכי דין ושופטים וגם בכתבות בעניין מרדכי, אבל בחוק העונשין 348 ו-349, כהגדרות עבירה, מופיע "מעשה מגונה" ו"מעשה מגונה בפומבי", תוך תיאורי נסיבות ואפשרויות מגוונות, וללא המילה "בכפיה" (שהיתה מחייבת הגדרה מורכבת בפני עצמה). עפ"י כך, מרדכי הורשע במעשה מגונה אחד, וכן, ככל הנראה (יש סתירות במקורות ברשת ולא הגעתי אל הפס"ד), בשני מעשים מגונים "בכוח" או ב"נסיבות מחמירות". |
|
||||
|
||||
הנה פסק הדין. אכן, "בכוח" וגם "בנסיבות מחמירות", כשהם נזקקים לצורך הגדרתם לסעיף 345. |
|
||||
|
||||
כחיזוק לדבריך הנה העמוד הרביעי מתוך כתב האישום החדש של קצב (לדפים אחרים פשוט תלחצו אחורה/ קדימה) שם מתואר המקרה בלשכת קצב בתל אביב, בסוף סעיף 14 כתוב בפשטות מזעזעת " הנאשם החדיר את איבר מינו אל תוך איבר מינה של המתלוננת ללא הסכמתה" ולאחר מכן בסעיף 15 "כל אותה העת ביקשה המתלוננת מהנאשם לחדול ממעשיו, ולמרות שחשה חוסר אונים מולו, ניסתה בידיה להדוף אותו מעליה, אך ללא הועיל" אפשר להגיד על כתב האישום הרבה דברים מה שהוא מתאר זה אונס. |
|
||||
|
||||
המקרה של אדם שוב הוא מקרה קיצוני בהרבה. שם המתלוננות בדו את פרטי האירועים לחלוטין. למזלו של העיתונאי הן לא עשו עבודת הכנה מספיק טובה ולא חידדו את כישורי המשחק שלהן ולכן חקירה משטרתית חשפה את ה"קנוניה". אבל זה לא המקרה שבו אני רוצה לדון. מתוך המעט שפורסם מחומר הקירה בנושא חנן גולדבלט מצטיירת סיטואציה דומה לזו שתארתי. שמעתי את הגירסה שלו, קראתי את הגירסה שלה, הפערים האוביקטיביים בין הגרסאות (כשאתה מתעלם מהנושא הרגשי ומתמקד בעובדות היבשות, המעשים ואירועים בפועל) אינם גדולים. העובדות הן שהבחורה הגיע לביתו לשיעור משחק, הם "תרגלו" סצנה בעלת אופי מיני (ברור שהייתה לו כוונה לפתות אותה) הוא טוען שהיא התפתתה והיא טוענת שהוא כפה את עצמו עליה. מצד שני, לא הייתה התנגדות אקטיבית. היא לא צעקה, לא נאבקה ולא אמרה "לא" בצורה ברורה. אחרי האונס/סטוץ הוא הסיע אותה הביתה על הטוסטוס. הפער העובדתי הקטן מול הפער העצום בין הצורה שבה כל אחד מהצדדים תופס את העניין נותנים תוקף להשערה שלי שהוא לא היה מודע למה שעובר על אותה מתלוננת. |
|
||||
|
||||
יש לינק לגבי "המתלוננות בדו את פרטי האירועים לחלוטין" במקרה של אדם שוב? |
|
||||
|
||||
אין לי לינק, אני זוכר שאחר שהמקרה נסגר התפרסם בכמה מקומות שהסיבה לסגירה היא העובדה שהמתלוננת השניה הודתה בחקירה שהיא תאמה את התלונה עם המתלוננת הראשונה במטרה להפיל את אדם שוב. הפרסומים על סגירת התיק מחוסר אשמה (לא חוסר הוכחות, חוסר אשמה) מספר ימים אחרי שנפתח תומכים בדברים. מצד שני, מעולם לא נפתחה חקירה נגד המתלוננות ואני יכול רק לנחש למה. |
|
||||
|
||||
אני רק הערה: ככלל אין נוהגים לפתוח חקירה נגד מתלוננות שווא, הנימוק הרשמי הוא פגיעה אפשרית במתלוננות אמיתיות, ואפילו פרסום שמן של מתלוננות שווא בזדון נאסר מחשש לפגיעה במתלוננות אמיתיות, "משום שתחשושנה כי זהותן תפורסם אם לא יינתן אמון בגירסתן". (בקיצור כאן: ופסק הדין המלא כאן: אם יש משפט שנגמר בזיכוי מחמת תלונת שווא, הנאשם יכול לתבוע את המתלוננות תביעה אזרחית, אבל אני בספק כמה זה מעשי אם לא היה משפט מלכתחילה. |
|
||||
|
||||
במקרה הזה, אדם שוב תבע אזרחית כמה אתרים שפירסמו פרטים מהחקירה וזכה. |
|
||||
|
||||
זו הכרעת הדין בעיניינו של חנן גולדבלט:http://info1.court.gov.il/Prod03/ManamHTML5.nsf/9A09... הטענה שהבחורות רצו שיעשה בהן מה שנעשה, היא צינית, ואכן השופטים לא קיבלו אותה. |
|
||||
|
||||
אתה מסלף את הדברים שלי. בשום מקום לא טענתי שהנאנסות רצו שיעשו להן משהו. הטענה שלי היא שלאנס לא הייתה כוונה פלילית ולא הייתה מודעות לכך שהן לא מעוניינות במעשה, שלא מדובר באקט אלים אלא בתקשורת לקויה. |
|
||||
|
||||
לפי הכרעת הדין (בקישור למעלה) היתה לו מודעות לכך שהן לא מעוניינות במעשה. |
|
||||
|
||||
במקרה הראשון עיקר העניין מסתובב סביב הטראומה של הנאנסת והשאלה אם הייתה או לא הייתה חדירה, מי הוריד למי את התחתונים ואם הקטע על הטוסטוס היה בצחוק או לצורך סיפוק מיני (מה שמעיד שמי שהאשים אותו בעניין מעולם לא רכב על טוסטוס). אף אחד לא שואל מה הוא הבין או לא בעיקר כיוון שמבחינה משפטית זה לא רלוונטי. במקרה השני אני מתקשה להאמין שהבחורה האמינה שמה שהיא עושה עם גולדבלט זה ''אימוני משחק''. ואני מאמין שהוא הבין את מערכת היחסים המעוותת הזו כרומן. אולי רומן של אינטרסים (את תשכבי איתי ואני אקדם את קריירת המשחק שלך) אבל סיפור ה''רמאות'' הוא כל כך דחוק שזה כמעט מצחיק. |
|
||||
|
||||
במקרה הראשון גם הוא מסכים שהיא התנגדה ושהוא היה מודע לזה. ובמקרה השני השופטת לא קיבלה את הטענה שלו. |
|
||||
|
||||
אם רק אחת היתה טוענת על מסכת שלמה מתוכננת היטב שמציעה לה תפקיד ספציפי, (בהפקה שיש לה כבר צוות שלוהק , וסצנות כתובות), אולי היה הגיון לא לקבל את טענתה, אבל הוכח שזו היתה השיטה של גולדבלט והוא חזר עליה פעם אחר פעם אחר פעם. איך האינסטלטור טוען שמדובר בסך הכל באי הבנה ללא כוונה פלילית, לא ממש מובן לי. הטענה שבמקרה הראשון עיקר העניין מסתובב סביב הטראומה של הנאנסת גם היא לא מובנת, עיקר העיניין כפי שהשופטים קבעו הוא שחנן גולדבלט אנס, (למרות שהנאנסת התחננה לפניו שיפסיק, הוא חדר אליה בניגוד לרצונה), וזה אחרי שסובב אותה בכחש (ואת אימה), בנה איתה יחסי אמון והבטיח הבטחות שיקריות (הזמין אותה כמה פעמים, צילם אותה, נתן בידיה תסריט וסיפר שהשחקנים האחרים שאמורים לשחק לצידה עומדים להגיע וכו'). |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |