|
אני משער שהמתכונת הנוכחית של בחינות הבגרות מבוססת על הנחה(שאינני יודע עד כמה היא נכונה) שהשונות ביכולת השינון והלימוד בעלפה בין תלמידים שונים (שונים ברקע האישי, במצב הכלכלי-חברתי, במוצא ובעיקר באיכות המורים שלהם) קטנה מהשונות ביכולות הקוגנטיביות הרלוונטיות האחרות שניתן להעלות על הדעת. תחת ההנחה הנ"ל, שימת הדגש בבחינות על זכרון מביאה לתוצאות המרככות את ההבדלים בין יכולות וכשרונות של אנשים שונים - תלמידים וגם מורים. אני מודה שה"ריכוך" הזה הוא רחוק-מאבסולוטי, אולם אני משער שבבחינות הנוטות לבחון הבנה או - רחמנא ליצלן- כשרון טבעי, היו נחשפים פערים גדולים בהרבה בין תלמידים שונים באותו בית ספר ובעיקר בין בתי ספר שונים, ובפרט - המערכת היתה צריכה לספק הסברים להרבה יותר תלמידים, ובעיקר הורים, להישגים נמוכים. אני מתרשם שהמערכת מעדיפה לא לומר לתלמיד (או להוריו) כי הוא אינו מסוגל או כי הוא חסר כישרון - שלפעמים אין כל דרך (כולל מורים פרטיים) לרכוש אותו. ההסתמכות על בחינת הזכרון לטווח הקצר (אמנם גם מיומנות זו איננה מנת חלקם של כל התלמידים¬ ובוודאי יש מי שנאלץ להתאמץ הרבה יותר כדי להשיגה) פוטרת את המערכת מכך. המוסדות להשכלה גבוהה הם הצרכנים העיקריים של תעודות הבגרות, וככאלה יש להם גם השפעה לא מבוטלת על בחינות הבגרות. כל שינוי במתכונתן ייצטרך, למעשה, להיעשות בהסכמתם. בטוחני שגם היום יש חוסר שביעות רצון בקרבם מהמצב הקיים, מסיבות רבות שביניהן גם הסיבה שהזכיר כותב המאמר המקורי. עם זאת, החיפוש אחר אלטרנטיבה נמשך כבר זמן רב, ובהצלחה אפסית בינתיים. אני מקווה שבדברי הראשונים הצבעתי על אחת הסיבות לכך. (אם יש צורך בכך, מטעמי גילוי נאות, אספר שאת תעודת הבגרות הטובה שלי השגתי די בקלות. מצאתי שהשינון בכל זאת קל יותר כאשר החומר כבר מוכר ומובן ממהלך הלימודים)®
|
|