 |
הצלחתי כבר ל"התנפל" על יהונתן אורן באגרסיה שאינה הולמת את הדיון הארכאי כאן ול"הקסים" את אור בפניני הלשון שלי. כעת נשאר לי רק להרגיז גם אותך כדי להיזרק מן החוג המצומצם של חובבי האידיש. תקוותי היא שלא אצליח בכך.
אני בטוח שהכוונות שלך ושל יהונתן טובות ואני מזדהה עם הסימפטיה שלך ללשון האם הישנה. גם אין לי שום בעיה להצטייר כמגן של הציונות ושל בן גוריון בפרט. אך במקרה זה כוונתי היתה להגן דוקא על כבודה של תרבות האידיש.
מה שכיוונתי לומר הוא שתרבות האידיש אינה איזושהי תרבות טעונת טיפוח שצריך להמציא לה אוייבים מדומים או אמיתיים כדי ל"נפח" את הפרופיל התרבותי שלה. האידיש היא מה שהיתה ומורשתה אינה טעונה הוכחה או צידוק.
אני מצטער צער רב לשמוע ממגיבים רבים כאן שהם חשים קרובים יותר למיקי מאוס וגארי קופר מאשר למוטל בן פייסי או לטוביה החולב (אגב מעניין אם גם בוב דילן ווודי אלן שותפים לתחושה זו?). אך הדבר הזה אינו נזקף לחובתה של תרבות האידיש ואינו אינדיקציה לאיכותה וחשיבותה. כאשר אני שומע על כך, אני מצטער על כך שאוספים ומוזיאונים אידישאים כמו המוזיאון באמהרסט שתאר רון בן יעקב אינם בארץ. יחד עם זאת, מובן לי שתרבות האידיש הגיעה לשיאה התרבותי בין שתי מלחמות העולם וזה לא קרה כאן. מקומו של המוזיאון הוא לכן טבעי.
שפת האידיש היתה מלידתה שפת ההמון. שפת הרחוב של הסוחרים, הרוכלים ושאר עמך ישראל. היא לא היתה שפת למדנים (זכות זאת נשמרה ללשון הקודש העתיקה). לקראת סוף המאה ה-19 ועד לשנות ה-60 של המאה שעברה, נוצר מצב מיוחד בזכות האמנציפציה לה זכו היהודים במקומות רבים. נוצרה מסה קריטית של מיליוני דוברי יידיש שמתוכה צמחה עילית של בורגנות עירונית ומעמד של משכילים ואינטלקטואלים. המעמד הזה הוא שהלך לראות את שקספיר וגתה בתאטראות האידיש והוא שרכש וקרא את כותרי האידיש שעסקו בכל נושא שבעולם החל מפיזיקה מודרנית ועד פילוסופיה הינדית. מתוך מיליוני הקוראים של עיתונות היידיש הופיעו קוראיהם של מנדלה מו"ס ושלום עליכם (והקוראים הללו קראו גם את ביאליק ואת פושקין ודוסטייבסקי באידיש). (אין בכך כדי לומר שלא היתה יצירה אידישאית איכות גם קודם לכן ואפילו במאה ה-15).
באותה תקופה הציונות היתה רק מפלגה אחת ברחוב היהודי ולא הגדולה שבהן (לבטח קטנה יותר מן הבונד האידישיסטי). כבר באותו זמן דגלה הציונות בתחיית העברית ("אהבת ציון") אך הציונות לא יכלה להלחם באידיש יותר משיכול נתניהו היום להילחם ברוסית או באנגלית. במילים אחרות לאידיש יש קיום שהוא בחלקו נפרד ומקביל לתולדות הציונות וכל החלק הזה היה מעבר לים ולא כאן.
לאחר בדיקה, אני נאלץ לקבל את טענתו של אור שאולי הפרזתי בתאור "צניחת" האידיש לפני מלה"ע השנייה, אך אני עומד על עיקרי העניין. ע"פ הויקיפדיה העיתון הסוציאליסטי אידישאי של ניו יורק פארוורטס הגיעה לשיא תפוצתו (275000 עותקים!) בראשית שנות ה-30. בשנת 39 התפוצה כבר ירדה ל-175000. ע"פ המקור צריך ליחס את הירידה לחוקים חדשים ומחמירים נגד הגירה ממזרח אירופה בארה"ב. אני מפרש זאת כהוכחה לכך שהחוקים הללו חסמו את זרימת המהגרים החדשים אשר הצטרפותם איזנה את הזרם הגדול של מהגרים ותיקים ומאוקלמים שנטשו את האידיש לטובת האנגלית. באירופה המצב היה דומה. יהודי גרמניה ראו באידיש גרמנית קלוקלת וסממן מבייש של האוסט-יודן. "הרצל וכל האדונים הנכבדים" לא דברו אידיש וקפקא שמעולם לא התכחש ליהדותו היה צריך ללמוד אידיש כאשר רצה לצפות בהופעות של קבוצת תאטרון אידית. השואה ההיטלראית (ואור, כן ישנן עוד שואות. אתה יכול לשאול את החרדים) לא היתה אלא תמונת הסיום. דמות המלומד היהודי דובר האידיש לא היתה קיימת יותר באירופה (למעט ברוסיה). כך שבן גוריון בודאי לא צריך להחשב כגורם בשקיעת האידיש. לא בזירה העולמית ולדעתי אפילו לא בא"י.
איני מתווכח איתך לגבי פרשיות מלחמת השפות שהזכרת בעיקר מפני שאיני רוצה להתכחש לדברי אמת. כתבתי כבר קודם שבראייה אחורה, תעלולי מגיני השפה ("דקירות הסיכה לא היו מטאפורה בלבד. מגיני השפה נהגו לדקור בסיכה מי שכשל במילה לא עברית), נראים עגומים במיוחד. אבל ההרגשה שלי שמתוך כוונות טובות, אנשים נסחפים לזרם ה"אשרי יתום אנוכי", צדקנות ע"י הפרזת מסכנות ואימוץ מקופחות. הדבר מתבטא בהפרזה והוצאה מכל פרופורציה של מה שהיה ולפעמים גם המצאת דברים שכלל לא היו. מלבד מה שציינת אני יודע גם על דברים אחרים (את קבלת הפנים לביאליק ולאיציק מאנגר, את דז'יגאן ושומכר). ושוב אזכיר שגם אחרי שבן גוריון פרש לשדה בוקר, נהנו מופעי התאטרון והבידור באידיש מקהל לא מבוטל (אחרת לא היה אפשר ליבא מופעים מארה"ב), היה "ידיעות אחרונות" באידיש וגם עניין שידורי האידיש ברדיו שהזכרת הוא לכל הפחות לא לגמרי מדוייק.
לתחושתי כל המסכנות המופרזת הזאת אינה לכבודה של האידיש. תרבות האידיש נוחה עדן נמצאת במקומה. רצונך קח, רצונך הנח. היא בלתי תלויה בהערכתנו והיא אינה זקוקה אלא לאלו האוהבים אותה ואין לה שום צורך לכפות עצמה על מי שלא.
בסופו של דבר, אני חושב שהעברית קיימה את מחוייבותה העיקרית לשפת האידיש היא "גנבה" ממנה ככל האפשר ובסופו של דבר האידיש תורגמה לעברית יותר מאשר לכל שפה אחרת. גם לאחר שבשביס-זינגר זכה בפרס נובל הוא עדיין מוכר לקורא העברי יותר מאשר לכל קורא אחר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש