 |
|
 |
||
|
||||
 |
אכן השיר העביר בי כקוראת-משתתפת חלחלה מטלטלת. מטלטלת עוד יותר היתה התחושה שהיחידי שמתחלחל בעולם שמציג השיר הוא הקורא. הילדות הרוקדות בשיר - הן לא מתחלחלות, הן רוקדות. הן אפילו לא מתחלחלות. הפער הנפער בין טלטלת החלחלה של הקורא לבין החלל המבעית בעולמן הנפשי של הילדות, כפי שהצטייר בעיני בין שורות השיר, הכלא בו נשללת מהן האפשרות והלגיטימציה לחוש את מה שהקורא חש כל כך ברור, פער זה הוא מקור עוצמתו של השיר לטעמי. היאח לשיר, ייסורים לנפשו של הנבל, |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |