בתשובה לרון בן-יעקב, 13/11/09 22:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה לא לגמרי קשור ואולי לא ממש חשוב, אבל ההתרשמות שלי היא שברוח האמריקאית ישנו אי אמון בסיסי בתבונה. או, אם תרצה, מושג אחר של תבונה. במסורת הגרמנית והצרפתית יש דבר כזה "התבונה" כמושא מחקר פילוסופי, ככוח בהיסטוריה וכדבר לכשעצמו. לעומת זאת, המסורת האמריקאית מאופיינת בפרגמטיזם (פילוסופי, אני מתכוון). זאת, אולי, אחת הסיבות החשובות שאנשים שגדלו על המסורת האמריקאית מתעצבנים לקרוא פילוסופיה קונטיננטלית שנראית להם עוסקת במושגים ריקים שאין משהו שמתאים להם במציאות ובביקורות תלושות, בעוד שאירופאים מוצאים את הפילוסופיה האמריקאית ואת הביקורת האמריקאית על הפילוסופיה האירופאית כשטחית ותועלתנית. ההבדל הוא אפילו לא בהגדרות שונות של "תבונה" שאפשר לגשר עליהן באמצעות בירור ההגדרה, אלא בתמונת-עולם פרדיגמטית רחבה: לאדם שהתחנך על ברכי תפיסה מסוימת קשה להבין מה בכלל הגיוני בתפיסה הנגדית. (אבל אלו סתם ספוקולציות). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה קשור לכך שהחברה האירופאית עדיין נושאת את עקבות הגילדות של ימי הביניים. מישהי סיפרה לי פעם שאוּמן ימי ביניימי היה יכול לסרב למכור ממעשי ידיו ללקוח-בכוח שנכנס לסדנתו, פשוט מפני שנראה לו שהאיש אינו ראוי להשתמש ביצירתו (בעולם המודרני היינו אומרים שהוא חשש מפגיעה במוניטין שלו). הגאווה המקצועית היתה אז חזקה יותר מהרצון לרווח. בחברה האמריקאית, שהתפתחה בשלב מאוחר יותר, הרעיון הזה אולי נחשב למיושן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, גם לי נראה שיש קשר. סיפור יפה, אגב. בילדותי (בארץ) עוד הכרתי אומנים כאלה והיום כבר לא ממש. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |