 |
בהמשך להערה שלך (ואולי בלי להיות ממש רלוונטי לדיון), גם קפיטליזם קיצוני מוביל לצורת מחשבה מונוליטית, לא דמוקרטית: השוק הוא יעיל, השוק "יודע", השוק אינו טועה. ג'ורג' סורוס, המשקיע המיליארדר, קרא לזה "הפונדמנטליזם של השוק", מפני שהוא מתנגד בחריפות להשקפה ששווקים בלתי מפוקחים הם הדרך היעילה ביותר לארגן את הפעילות הכלכלית.
תמיד צריך להזהר מאמונה עיוורת ובלתי מותנית בתבונה (האישית או הקולקטיבית) של ישות כלשהי - ויהיה זה הפילוסוף, השופט, המלך, השוק או העם. בדרך כלל עדיפה גישה יותר פלורליסטית, שמאזינה למגוון דעות ומנסה לברור מהן דרך פעולה שונה בכל פעם. היוצא מהכלל העיקרי הוא בשעת חירום, כאשר הצורך בפעולה מהירה לא מאפשר דיון ארוך וממצה בכל החלופות. במילים אחרות, נבחרי ציבור טועים (אפילו באופן תמים), משפטנים טועים, והחלטות טובות (אך איטיות) מתקבלות משילוב נכון של הידע והכישורים של קבוצת אנשים עם רקע מספיק מגוון.
אני לא זוכר איפה קראתי את זה, אבל אפשר לדבר על שלוש גישות שונות לקבלת החלטות: גרמנית, אמריקאית ויפנית 1.
השיטה הגרמנית היא להרכיב קבוצה של מומחים, לבקש מהם לבחור מישהו שהם סומכים עליו, ולתת לו (או לה) לבצע את ההחלטה.
הגישה האמריקאית היא להפוך, בשלב הראשון, את ההחלטה לבינארית (שתי אפשרויות בלבד), ואז למנות שני אנשים (או גופים) שייצגו את הדעות הסותרות, ועוד אדם (או קבוצה) שתתפקד כבוררת ביניהם. שני היריבים מעלים טענות בעד עמדותיהם ונגד אלו של הצד השני, והבורר הניטרלי משתכנע ומכריע לטובת אחד הצדדים. אמנם זה מזכיר מאד סיטואציה של בית משפט, אבל גם השוק החפשי הוא כזה, כשהקונים והמוכרים משחקים את תפקידי היריבים ו"-השוק" (ישות בלתי קיימת, בעצם) הוא הבורר.
לבסוף, הגישה היפנית מבוססת על קונסנזוס: קבוצה גדולה של מומחים מתכנסת בחדר, וכל אחד מקבל הזדמנות להביע את דעתו. אחר כך מדברים, ומדברים, וממשיכים לדון עוד ועוד עד שכולם מגיעים להסכמה על כיוון הפעולה האופטימלי. לפעמים הדיון נעשה באופן בלתי פורמלי, עוד לפני הפגישה הרשמית, כדי למנוע השפלה פומבית של אלו שדעתם לא תתקבל.
-----------------------------------
1 כמובן שמדובר אך ורק בהכללות גסות לצורך הדיון
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש