בתשובה לאא, 10/11/09 10:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מבחינה ספרותית הוא אכן מוצלח, וגם מעורר את התחושות העזות שהוא מנסה לעורר - אבל דווקא משום כך סבלתי ממנו. כל תיאורי החיילים הפצועים למשל, היו בלתי נעימים עבורי, אבל לגמרי נסבלים. לעומת זאת לא יכולתי לשאת את תחושת העוול הבלתי הפיך שגרמה הילדה לגיבור הספר. אפילו בתרגילי ה''כאילו'' שהוא מכניס לספר, שבהם יש כאילו תיקון לעוול, אפילו בהם יש תחושת מחנק, הבנה שהדברים לא לגמרי נרפאו ולעולם לא יוכלו להירפא. בקיצור, יש לי מספיק צרות, חרטות ומועקות בחיים, אני לא צריכה שימציאו לי עוד כאלה. או לפחות, אני רוצה לבחור צרות ספרותיות שיש בהן עדיין מעט נחמה למרות הכל. או שסתם הילדה הפנטזיונרית המפונקת הזאת עלתה לי על העצבים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. הדוברת עלתה גם לי על העצבים, אבל הזדהיתי איתה לא מעט. אולי בגלל שגם לי יצא לפגוע במישהי, למרות שידעתי שפגעתי בה, אך חששתי - או אולי סתם העדפתי - שלא לסגת מן הפגיעה. (היא עדיין עמנו, אבל מאוד כועסת) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על השאלה, אבל איך אפשר להזדהות עם מישהי שעולה לך על העצבים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם מעט אמפתיה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |