|
אני משתדלת לשמור על צניעות יחסית ועל הכרת ערכי הדל, כשעוסקים בשאלה מה צריכה "החברה" לעשות. אישית - במשך תקופה ארוכה - ארוכה מאוד - מחיי - חייתי עם רכוש פרטי שהיה זעום באופן שהיה מפתיע אותך - הוא הפתיע כל אדם אחר שנוכח בעובדות מקרוב. וביחד עם כל זה גידלתי ילדים במספר גבוה מן הממוצע הישראלי - באופן שהוגדר כ"מוצלח" למעלה מן הממוצע, ויצאו ממנו, מאופן הגידול הזה, ילדים שהם לא רק מוכשרים באופן טבעי, אלא הם גם "מחונכים" ו"תרבותיים" הרבה למעלה מן הממוצע. אומרים שהאהבה היא שעושה את זה...
אה, הנה, אני כן מוכנה לומר משהו, בזהירות, לגבי החברה: אני רוצה לחיות בחברה שבה יש ערבות הדדית, ושהפערים בה הם לא קיצוניים. האם אני רוצה לחיות בחברה שבה הג'ינס שלעצמותי אינם שלי? לא, לא ממש, אבל הייתי יכולה להסתדר עם זה - ואלה לא דברים בעלמא - *הוכחתי* אותם באורח החיים, ואני מודיעה לך: זה אפשרי, וזה לא קשור בהכרח בתחושה מתמדת של "עוני", או של מסכנות.
חברה שבה ערבות הדדית אמיתית, היא חברה כזו שבה המונח הזה יש לו משמעות בכל התחומים, לא רק בכסף. שנולדו ראשוני התינוקות הקיבוצניקים הצברים להוריהם יוצאי מרכז-מזרח אירופה - נולדו ביחד איתם גם ויכוחים נמרצים ותוססים, עמוק אל תוך הלילה, מי אחראי על חינוכם וגידולם של התינוקות ה"עבריים" - כך אמרו - האם רק הוריהם ה"פרטיים", הביולוגיים - האם יש בכלל דבר כזה, הורים פרטיים, ילד פרטי - או שהאחריות היא בידי כל חברי הקיבוץ. לא ייאמן, אבל אפילו תופעה מצומצמת של אבות שעמדו על חובתם-זכותם להחליף את החיתולים התקיימה לתקופה קצרה... זה עבר להם, כמובן, וגם הנכונות לעבוד קשה עברה להם כמו שעברה לכולם - אבל לאחר 100 שנה, ניתן להבין שדברים כאלה, בירור כזה של ערכים, נכונות לוותר על נוחות לאורך זמן, למען מטרה - תנופת עשייה בלי מרכאות - דברים כאלה לא היו קורים בחברה שבה עוסקים רק בשאלות רכוש וכסף.
|
|