 |
ה-EVF כבר אינו הרבה יותר גרוע מהעינית; יש היום EVF-ים ובוודאי מסכים אחוריים שמאפשרים רזולוציה לא פחות טובה ממה שהעין יכולה להשיג מעינית, בנוסף לשלל יתרונות אחרים (העינית לא יודעת להגביר אור בחושך או להגדיל את מרכז התמונה כשאתה מנסה לבצע מיקוד ידני, ועוד שלל יתרונות שתארתי קודם). לגבי ה-Live View והוידאו ב-DSLR, עם כל הכבוד, המצלמות האלה רק עכשיו מתחילות להגיע למה שמצלמות קומפקטיות שעולות עשירית מהן נתנו כבר לפני שנים - ואילו במהלך השנים האלה היצרנים היו משקיעים את המאמצים שלהם ביצירת EVF-ים טובים יותר הם היו יכולים להיות היום במקום הרבה יותר מתקדם.
הענין, לטעמי, הוא אחר - ושוב מעורבים בו שמרנות טכנית ושמרנות שיווקית (אם כי הפעם מדובר בהעדפה של הלקוחות ולאו דווקא בנוחות של היצרנים). צד אחד של הענין הוא השמרנות הטכנית, או אם תרצה ההכרח לשמור על רציפות - "תאימות לאחור" בעגה המחשבית. מצלמת DSLR אינה בעצם מצלמה - היא "גוף"; צריך לחבר אליה עדשה כדי שיחד הן תהווינה מצלמה. הלקוחות של המצלמות האלה הם אנשים שמחליפים את הגופים בתדירות הרבה יותר גבוהה משהם מחליפים עדשות (בדרך כלל הם מוסיפים עדשות, לא מחליפים אותן אם הם לא מוכרחים). העדשות האלה הן גם מה שמשמר את הנאמנות שלהם ליצרן - אם יש לך אוסף עדשות של ניקון לעולם לא תקנה קאנון, ולהפך. היצרן חייב להציע להם מצלמות שיתאימו לעדשות שבבעלותם. הם כבר הוכו מכה קשה בכך שהגופים הזולים יותר כוללים חיישנים קטנים יותר מגודלו של נגטיב ולכן מפיקים אורך מוקד שונה מאותן עדשות. סילוק המראה והפריזמה הם שינוי ארכיטקטוני גדול בהרבה, וסביר להניח שהוא היה מקשה מאד על שילוב עם עדשות קיימות. זו בעיה אחת.
בעיה שניה היא השמרנות של קהל היעד. הלקוחות של ה-DSLR (לפחות בשנים הראשונות, כשמחיריהן היו גבוהים יותר) הם בדרך כלל צלמים מקצועיים או חצי-מקצועיים או חובבנים שרופים. האנשים האלה נוטים לתפישה שמרנית יותר של מהו צילום ומהו מקומו בתרבות ובמערכת העיסוקים שלהם עצמם. הלקוח של המצלמה הקומפקטית רוצה מקסימום תכונות במינימום מחיר, ומבחינתו כל מאפיין שתצליח לדחוס פנימה רק הופך את החבילה לטובה יותר. הלקוח של ה-DSLR תופש את עצמו כצלם - והמהות של המושג הזה נתפשת אצלו בדרך כלל באופן די שמרני. כך למשל אני מכיר צלמים מקצועיים שמתעקשים שכל תמונה שהם יצלמו תנצל בדיוק את מלוא הפריים, ונזכרים בגעגועים בתמונות שהם הציגו בתערוכות שבהן הדרישה היתה לראות גם את הזיזים של הפילם כדי לוודא שזה בדיוק מה שנעשה; שלא מוכנים להתבונן בתמונות שמישהו צילם עד שהוא מדפיס אותן, כי לצפות בהן על מסך של מחשב פשוט לא נראה להם הולם. יש לי חבר טוב, צלם כמובן, שמתלהב כמו ילד מעוד תמונה וחצי לשניה בצילום רציף בקאנון החדשה - אבל אם תשאל אותו על וידאו במצלמה הזו הוא ימשוך בתפיו ויתהה למה לכל הרוחות זה נחוץ (זה עוד טוב, יש כאלה שיביטו בך בגועל שמבהיר את דעתם החדשה עליך בעקבות השאלה). לקהל הזה חשובה חווית הצילום עצמה: האופן בו אתה משתמש במצלמה והתחושות שאתה מקבל ממנה, ושוב - היא חשובה לו באופן שמרני. הוא לא מעונין באפשרויות החדשות ש-EVF יפתח בפניו אלא בלהרגיש שהוא רואה ממש בעין את מושא הצילום שלו: EVF זה "מלאכותי", עינית זה "אמיתי". קצת מזכיר את מה שהיית יכול לקרוא פעם במגזיני רכב, בתקופה שהגיר האוטומטי התחיל להשתלט על השוק הישראלי. אני מבין היטב את התחושה הזו. אני מתגעגע לגיר הידני ונהנה ממנו כשמזדמן לי לנהוג ברכב שמצויד בכזה. אני מוציא מדי פעם מהמגירה את הפנטאקס הישנה שלי (שנולדה רק שנה אחרי), פותח את נרתיק העור הכבד, "מותח" את האין-פילם ומצלם על ריק רק כדי לשמוע ולהרגיש את הקליק ולראות את הקפיצה הקטנה בעינית. זה נותן הרגשה חושנית ממש ששום מצלמה היום, קומפקטית או DSLR, לא מסוגלת לתת - גם אם יצרן המצלמה שלי היום איפשר לי לבחור בין הקלטות של צליל משלושה דגמים שונים שלו משנות החמישים והששים. אבל אני יודע היטב שהמצלמה שיש לי היום נותנת לי כוח שהפנטאקס הישנה הזו לא היתה מסוגלת לעולם לתת, במאמץ הרבה יותר נמוך מזה שהיא דרשה באותן תקופות שבהן הסתובבתי בעולם עם הקילוגרמים של האלומיניום והזכוכית. הלקוחות של ה-DSLR מוכנים עדיין להשקיע חלק גדול מהמאמץ הזה, במובן מסוים הם נהנים ממנו - בלי זה הם לא ירגישו "אמיתיים" מספיק.
כמובן, אתה צודק לגבי המראה והפריזמה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש