 |
הרבה מפקדים וקצינים בצה|ל משוכנעים שהם אנשי חינוך גדולים שאחד העם יכול ללמוד רבות מהם. הם משתמשים רבות בביטוי כגון "לחנך" ו"לגדל" חיילים. כמו כן, הם גם מאוד נהנים ליצוק לתוך התבניות הנוחות שלמדו עליהן בבה"ד 1. שמעתי לא מעט קצינים שמייחסים לעצמם איזה "מהפך" שחל בחייל שבמסדר הראשון לא מילא את המחסנית עד הסוף ובמסע כומתה צעק "יאללה חבר'ה בראבאק".
למותר לציין שברוב רובם של המקרים כל התפיסה הזו מופרכת, וממילא אותם קצינים ומפקדים רחוקים מלהיות ראויים לחנך מישהו. אבל תפיסה זו כנראה חזקה מספיק על מנת לגרום לאנשים לחשוב שיתכן ויש נסיבות מקלות במסורות הפלוגתיות הללו, כאילו החוק בישראל לא מצפה מאדם בגיר להיות בנאדם. כאילו מסורת פלוגתית משולה להתנייה חברתית ארוכת שנים.
או, שפשוט יש אנשים שגם כשהם יודעים שהם לא בסדר, הם מעדיפים להיאחז בתירוצים שנשמעים להם הגיוניים.
ובאותה הזדמנות אני רוצה לציין שחשוב מאוד לדעת להבין בין מקרי התעללות אמיתיים (כמו זו שככל הנראה ארעה בשריון, וגם זה לא בכל המקרים) לבין כל מיני שטויות שהאווירה הציבורית מוציאה מפרופורציה. סימנים על הגוף - כנראה פלילי. סרטון של אדם צועק "אמא'לה" - לא בהכרח. כנציג הדור הצעיר אני רוצה לספר שיש לבני דורי נטייה להיות דרמטיים, לא כל בחורה שצועקת "או מיי גד" באמת פונה לאלוהיה, וכך לא כל בחור שבלע כרגע כף קינמון באמת רוצה את אמא'לה לידו. יש מסורות מטומטמות ולא מאוד מזיקות. מותר להיות מטומטם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש