|
||||
|
||||
ולעודד דודו־טופזים להרביץ לסביבה כשאכלו להם ושתו להם? |
|
||||
|
||||
ממש לא. למצות את הדין ובמקביל להבין את תחושת היאוש (עם שיפוטיות - הילדותית) שאחזה במי שחשב שהוא מיוחד מאד. רק להרחיב את טווח ההבנה גם של מי שעושה דברים איומים. זו כבר רמה שונה של חמלה וחיבור אנושי. |
|
||||
|
||||
כלומר: החמלה שלך לא היתה עוזרת לדודו טופז בפועל. אז אין מחלוקת אמיתית בינינו. |
|
||||
|
||||
כנראה שלא במובן המעשי. אולי ברמת השיפוטיות של האיש נותר פער. |
|
||||
|
||||
מהו בדיוק הפער? מהי המשמעות של החמלה במקרה הזה? ביטוי מעשי שלה? |
|
||||
|
||||
אם אחזור לכותרת ולתחילת הפתיל, היתה אי הבנה מדוע דובר על חמלה כרגש ''עוצמתי'' ולכן התייחסתי לביטוייה בחיי היומיום. במקרה הזה מן הסתם ברמת התחושה, אני אחוש פחות שמחה לאיד (אם ארחיב את החמלה על אדם שמבצע התאבדות, גם אם כתוצאת מעשיו) מאדם שיתייחס לעובדות ביתר שיפוטיות. המשמעות היא בשוני בתחושה לגבי האירועים, הסכמתי איתך שאין הבדל ברמה המעשית, בשיפוט החוקי הפעם. יתכן שאין לכך הרבה משמעות לגביך, בהתנהלות היומיומית, בה המעשים פחות קיצוניים, יש להרחבת החמלה אפשרות לביטוי מעשי רב יותר ולכך יש משמעות רבה בעיני. |
|
||||
|
||||
אה, אבל מה רע בשמחה לאיד? אנשים שמחים חיים יותר. או משהו. |
|
||||
|
||||
כמובן. |
|
||||
|
||||
החמלה אפילו המיזערית מאפשרת לך להתבונן בדברים ללא תאוות הנקם וצמאון לראות דם. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |