|
החלק הפרומטורי בתפקוד השכלי הוא חלק מכני אוטומטי שמסוגל להבדיל אך ורק בין שני הפכים, לדוגמה: כן, לא. יש, אין. מסכים, לא מסכים. אוהב, לא אוהב. וכו'. המילה "או" מאוד אופינית לחלק הזה. "זה" או "זה". שחור או לבן. וכו'. הדואליות היא זו הדומיננטית בחלק זה. התפקיד של חלק זה לאגור את הציורים הסטטיים של החיים. וזה גם מקום מושבו של הזיכרון המכני של התפקוד השכלי. כלומר: הסיפריה האישית. למעשה רוב רובו של הלימודים העיונים בבית-הספר נאגרים בחלק הזה.
החלק הזה מכני לחלוטין מהסיבה שהוא איננו זקוק כלל למאמץ כול שהוא בכדי לפעול, כמעט כל דבר וכל רושם מפעיל אותו. בני-אנוש רבים מאוד מכול שכבות האוכלוסיה בכול העולם חיים את כול חייהם בחלק זה של התפקוד השכלי. קל מאוד לזהות אותם.
לחלק זה אין אפשרות לשקול דעת או קנה מידה. תמיד הוא מעלה באופן פנימי ציורים דומים או סמוכים. לעולם אין בדיקה לעומק הכול שטחי. תמיד הוא קופץ בראש. מחליט החלטות בלי כול מידע. וקובע עובדות בלי כול בדיקה ואימות.
די קל לבדוק עד כמה אנו שקועים בחלק הזה, כל אחד יכול לבדוק את עצמו באופן די פשוט. תוך כמה זמן הוא מאבד עינין ומשתעמם במקומות שבהם הוא ניזקק לריכוז שכלי ותשומת לב? כמה זמן לוקח לו להביע שליליות ודעות על בדברים שהידע שלו בהם הוא אפסי? ובדיקה נוספת היא באיזה תדירות המילה "אני" מתגלגלת על הלשון, כמו גם המילה "אבל" "שלי" וכו'..
לאחר בצוע הבדיקה האם הממצאים מורים על איבוד אנרגיה? והאם זיהתה קושי רב לסלק את את המילים שעולות באופן אוטומטי על הלשון? אם התשובות לשלושת השאלות היא חיובית פירושו שהחלק הפרומטורי הוא הדומיננטי.
רק אם התשובה לשאלה הראשונה היא שלילית סביר שחלק יותר גבוהה בתפקוד השכלי הוא מעט יותר דומיננטי בנוגע לשאלה השניה רק כנות עם עצמו תראה לו את מקומו. בנוגע לשאלה השלישית כולם סובלים מהמכניות הזו. ובכדי לבלום אותה יש להתבונן בלשון כול הזמן. עצם פעולת ההתבוננות והמאמץ לעצור את המכניות תעביר את הדומיננטיות בתפקוד השכלי לחלק יותר אחראי שאיננו סומך על הממצאים באופן עיוור ומסגל לעצמו את כושר הבדיקה.
|
|