|
||||
|
||||
ברור שבכל חברה ישנם נושאים החורגים מעבר לתחום הדיון היומיומי, אך הפסילה של עצם העלתם לדיון (בניגוד להצגת דעה מסוימת בדיון הנתון), הינה מאפיין חזק, לטעמי, של הפחד הציוני מפני שבירת המוסכמות. חוץ מזה, יש לבחון את מרווח הנושאים (והדעות) הנמצאים בקונצנזוס. בישראל הציונית, כמעט כל עניין ביקורתי הקשור בצבא או בממסד, נמצא מחוץ למרווח זה. ציות עיוור אינו מתנגש בהכרח עם קומבינה ופרוטקציה, שכן אלו אמצעים משניים בלבד, שנועדו לספק תחושה של חופש בתוך מסגרת סגורה ומדכאת. מי שמרגיש שהצליח ''לדפוק'' את ידידו בשל ''קומבינה'' מוצלחת שעשה בזכות קשריו עם בירוקרט כלשהו, אינו נעצר לחשוב על משמעות המערכת שבתוכה הוא נתון. מראית עין של ''לא יצאתי פראייר'' במקום חופש אמיתי. לא הבנתי את ההערה על קרקוב. |
|
||||
|
||||
שמעתי לא אחת שביקורת עצמית בחברה המוסלמית הוא גם דבר ש''לא יעשה'', וראה גורלו של המרצה (שאת שומ שכחתי) מאוניברסיטת אלכסנדריה, שנאסר (אם איני טועה) בשל דיעותיו. ככל שאני חושב על זה, עם יש חברה שאני מכיר בה יש באמת פחד משבירת המוסכמות זו החברה המוסלמית (המתבטאת במספר לא מבוטל של מדינות). חברה, שלפחות על פניה, נראית שמרנית להחריד. אם נחזור לנושא הציות העיוור, הרי שדווקא בחברות ארופאיות (שוויץ, גרמניה, אנגליה) נראה לי שהציות הוא עיוור הרבה יותר. ישראלי דווקא תמיד ''יודע מה יותר טוב'' ונוטה להתעלם מסממני השילטון - החל מתמרורים וכלה במילואים. כיוון שהדיון בתוכו אנו נמצאים כבר חצה את קו אלף התגובות נדחה את הדיון בשאלת מהותו של ''חופש אמיתי'' להזדמנות אחרת. ההערה על קרקוב באה כדי לנסות וליצור הבחנה בין הציונות לישראליות. |
|
||||
|
||||
אין לי צל של ספק שבחברה תיאוקרטית הגבולות מצומצמים הרבה יותר מאשר בחברה דמוקרטית. הרשיתי לעצמי (באופן מופרז?) לשייך את החברה הציונית לקטגוריה השנייה, למרות שבהחלט ייתכן שהייתי צריך לנקוט אחרת. מקבל את הדחייה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |