|
טוב. גם לי היה ברור מלכתחילה שמדיניות כל כך דראסטית כמו צמצום הילודה בסין לא יכולה להיות חסרת השפעה ואי אפשר לסכמה במשפט אחד נוסח "המדיניות של התרת רק ילד אחד נכשלה לחלוטין". לבטח צריך לרדת לעומקם של דברים ולבדוק פרטים כמו החלוקה הגילאית בתוך האוכלוסיה. כל ההערות וההארות שהובאו כאן מקובלות עליי, אלא שאסור לטמון את הראש בחול של מורכבות התמונה ולהתעלם ממה שהשורה התחתונה של המספרים של גודל האוכלוסיה מגלה בקול גדול: האוכלוסיה הסינית ממשיכה לגדול והאטת הגידול אינה דראמטית. על פני טווח של שני דורות ההבדל בין התוצאות של מדיניות פיקוח ילודה רדיקלית וטוטאליטארית (סין) לבין כשל והעדר מדיניות מכל סוג שהוא (הודו) אינו מרשים ביותר. המסקנות שלי מן העובדות המפתיעות הללו הולכות לכיוון שונה לחלוטין.
א. ראשית באופן טבעי מתעורר הספק לגבי אמינות המידע מסין. אני מעז לשער שלרוב המשפחות הסיניות יש יותר מילד אחד והמשפחות עם ילד אחד הן יותר בבחינת משפחות פוסטר של התעמולה הרשמית הסינית.
ב. חשוב מכך. לדעתי העובדה הזאת משתלבת עם אחד מן הדברים העקרוניים שהעלה ג'ארד דיאמונד בספרו "התמוטטות". כוונתי לאיטיות הבלתי נמנעת שבה מסתגלת החברה האנושית לשינויים רדיקליים בסביבתה. מסתבר שאפילו למדיניות דראסטית נוסח זו הסינית נדרשים יותר מ-60 שנה כדי להפוך מגמות חברתיות-כלכליות (אם בכלל). ברגע שאתה נכנס למצב של עודף אוכלוסיה, מדיניות של צמצום היא אופציה מאוד קשה: מימושה קשה, סיכוייה קטנים ותוצאותיה ארוכות טווח במקרה הטוב. ההפקרות והביטול שנוהגת החברה הישראלית בסוגיות של דמוגרפיה, הגירת עבודה, מצוקת מים וזיהום הסביבה, אינם מבשרים טוב לעתיד צאצאינו.
|
|