|
השפעת המדינה על האמנות והספרות לרוב אינה נעשית באמצעות התערבות גסה, אלא בדרכים עקיפות וסמויות מהעין. למשל: המדינה גובה מסים, ומשקיעה אותם בעשייה אמנותית. בכך היא גם מצמצמת את המשאבים הפנויים בידי הפרט להשקעה במותרות וגם מוזילה את האמנות הנתמכת לעומת האמנות הלא נתמכת. מטבע הדברים, התוצאה היא שהציבור צורך את האמנות הנתמכת מעבר לערכה ה"אמיתי" עבורו. היתרון של התמיכה הממשלתית הוא עצום, עד כדי ההבדל שבין להיות ולחדול, כמו במקרה של הקולנוע הישראלי.
ומי קובע איזו עשייה אמנותית תיתמך ואיזו לא? כל מקרה והמנגנון שלו, אבל בגדול מדובר בוועדות למיניהן שמורכבות מאנשי הממסד האמנותי והאקדמיה. האקדמיה גם היא ממומנת בידי הממשלה, וכמו הממסד האמנותי גם לה יש גוון שמאלי מובהק. ספק רב אם המדינה הסוציאלסיטית הייתה תומכת באקדמיה ובאמנות בהיקף כזה אילו היה להן גוון ימני מובהק, או ליתר דיוק: אילו הייתה עושה כן, ספק רב אם הייתה שורדת.
אמנם, המדינה הסוציאליסטית איננה הסיבה לגוון השמאלי של הממסד האמנותי והאקדמיה, אלא במידה רבה התוצאה שלו - קודם באו לעולם הרעיונות השמאליים ורק אחר כך התגלמו לתנועות פוליטיות שהביאו לייסוד המדינה הסוציאליסטית. אבל התמיכה הממשלתית מעצימה מאוד את ההטיה השמאלית המובנית ומטילה צד כבד על האפשרות שהתפיסות הדומיננטיות בקרב יצרני הרעיונות ומפיציהם בחברה ימשיכו להשתנות כפי שהשתנו בעבר. המצב שבו המדינה מממנת את האקדמיה והאמנות, ואלה בתורן מייצרות רעיונות חדשים שמאפשרים למדינה להרחיב את שליטתה בפרט, המצב הזה יציב.
השאלה מדוע יש לאקדמיה ולאמנות גוון שמאלי מובהק מלכתחילה היא שאלה מעניינת. התשובה "כי תפיסות השמאל אנושיות יותר" היא נאיבית שלא לומר פתטית, תסלח לי, ודי לשים לב שבעבר זה לא היה המצב. יש לי כמה תשובות משוערות אלטרנטיביות להציע, אבל הן חורגות מהדיון הזה ואין צורך שניכנס אליהן. כדאי רק לשים לב שאת חלק הארי של ההטיה השמאלית כיום אפשר להסביר בצורה פשוטה ביותר: בגלל התקצוב הממשלתי על חשבון הפרט, לממסד האמנותי ולאקדמיה כוח עצום והם אינם מתאפיינים במוביליות רבה. לכן בגדול מי שלא משתלב בהם נפלט אל מחוץ לעשייה האמנותית והאקדמית, והסיכוי של מי שמפגין את הרעיונות ה"נכונים" להשתלב בהם גדול לאין שיעור, באופן טבעי.
|
|