|
||||
|
||||
אני מציע לך נקודת השקפה אלטרנטיבית: גם נאום אובמה וגם נאום נתניהו צריכים להתפס כמדיניות של מילים, שהיא מלכתחילה משקל נוצה ביחס למדיניות של מעשים. השווה את ההשלכות של שני הנאומים למשל מול ההשלכות של מהלך ההנתקות מעזה של שרון. ללא קשר אם ההשלכות הן חיוביות או שליליות, מעשים דוברים בקול חזק פי אלף ממילים. א. מעבר לעובדה שנתניהו מנסה למקם עצמו יותר במרכז (מעשה שלכשעצמו נראה נבון למדי ולא ממש בלתי צפוי), לא נראה לי שאפשר ליחס לנאום משמעויות נוספות. בהקשר הזה אמר קיסינג'ר שבמזה"ת אין דבר כזה מדיניות חוץ, הכל הוא מדיניות פנים. ב. כל העיסוק בנושא הפירוז נראה לי עניין שאין להפריז בחשיבותו. מצד אחד לא נראה לי שיש הצדקה לשום הסכם שיכלול הקמת מדינה פלשתינית שלא יכלול מרכיבים של פירוז. מצד שני עצם העלאת הנושא כדרישה ישראלית לפני המו"מ נראית כמתכון להכשלתו. בכל מקרה צריך לזכור כי גם לאחר שתוקם מדינה (מדינות) פלשתינית מפורזת, היא תוכל לבטל את הפירוז באופן חד צדדי ותגובה מזויינת על הפרה זו לא בהכרח תתקבל בהבנה לא בבית ולבטל לא בחוץ. ג. הנאום של אובמה נראה כמהלך שמצליח לפתוח קצת יותר אופציות עתידיות, אבל הדבר אינו בהכרח תוצאה של תחכום אישי, אלא של מעמדה של ארה"ב בעולם. יש לי חשש שאובמה מונע גם ע"י רצון לקצץ בהקצבות של הממשל לסיוע לישראל. כדי להגיע לכך יש לכרסם בהדרגה במעמדה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית. דבר שללא ספק כבר קורה (עם או בלי קשר לנאום). תגובתו החיובית של אובמה כלפי דברי נתניהו אינה מתאימה לתסריט הזה, אבל אולי צריך לפרש אותה כפחות אוהדת ויותר אומרת "יפה אמרת, אבל ראשית כל תפסיק את ההתיישבות בשטחי יו"ש" (מה שנתניהו לא מסוגל לעשות אפילו ירצה בכך). צריך לחכות ולראות אם הממשל למשל יביע תמיכה בדרישת הפירוז כשלעצמה. |
|
||||
|
||||
אם אתה רוצה לדעת את המדיניות המזרח תיכונית של אובמה קרא את דו"ח המילטון- בייקר; אין צורך להסתבך בספקולציות מה הוא רוצה. |
|
||||
|
||||
מעניין. שמת לב שהועדה היא אוסף של כל המי ומי במדיניות החוץ של משפחת בוש והמפלגה הרפובליקנית? הטענה שלך היא שיש מדיניות אמריקנית כלפי המזה"ת שהיא דו-מפלגתית ולעניין המהלכים האמריקניים כאן לא משנה אם הנשיא הוא אובמה או מקיין? זה בהחלט יתכן, גם אם הדבר מעמיד שוב בפעם האלף באור מגוחך את נסיונותיהם של מועמדים לבחירה דמוקרטית לנסח לעצמם מדיניות חוץ ייחודית במסגרת של מסע הבחירות. אני חושב שהאנלוגיה המתבקשת היא נתניהו-לבני אצלנו. |
|
||||
|
||||
שמת לב שג'ורג' דבליו זרק לפח את הדו"ח? הוא איננו שייך במקרה למשפחת בוש והמפלגה הרפובליקנית? לכן לא הבנתי על מה אתה מדבר. מה שאמרתי הוא שהמדיניות עליה מדבר אובמה מזכירה לי את דו"ח המילטון בייקר. הדו"ח איננו רפובליקאי או דמוקרטי; הדו"ח מציע להוציא את הגה מדיניות החוץ האמריקאית מידי המתנחלים הישראלים, הרוב המוסרי האמריקאי, ראש לימבו ודיק צ'ייני. |
|
||||
|
||||
אני חייב להעיר כי אתה משקיע הרבה מאד בניסוח ובהבעת דעותיך ומעט מאד בנסיון להבין את מה שאומר מי שמגיב אליך. חבל שאינך מקדיש יותר תשומת לב לדברי זולתך ולכן גורר את הדברים לפינה של ניגוח ועימות ללא סיבה וללא צורך. כתבתי שהדו"ח מעניין מפני שהוא מעניין. כל חברי צוות הדו"ח ששמותיהם מוכרים לי הם שמרנים ו/או חלק מן הממשל הרפובליקני החל מג. בייקר, ל. איגלברגר וכלה בשופטת ס. אוקונור (ממינוייו של ריגן לביה"מ העליון). לכן הופתעתי באמת ובתמים מכך שהדו"ח הרפובליקני הוא בהתאמה מלאה עם מדיניות אובמה. כתבתי (ושוב לא בציניות) כי יתכן שמדיניות החוץ האמריקנית במזה"ת היא דו-מפלגתית ואין טעם לנסות למצוא שם הבדלים מפלגתיים. העליתי זאת כאפשרות אמיתית ולא מתוך רטוריקה של ניגוח. וכעת ארשה לעצמי בכ"ז טון מעט ספקני. ג'ורג' דבליו זרק לפח את הדו"ח? קשה לי להאמין. דו"חות אף פעם לא זורקים, רק מתייקים. אני ספקני מאוד גם ביחס להשפעת המתנחלים הישראלים על מדיניות החוץ האמריקאית. הם בקושי מצליחים להשפיע על זו הישראלית. המתנחלים הם קוץ רדיקלי בישבנים הישראלי והפלשתיני. השפעתם על מדיניות החוץ של ממשל בוש שקולה להשפעת החמאס והחזבאללה על זו של אובמה. הגישה הרואה בבוש הצעיר את נציג הסמן הקיצוני של הרפובליקנים ("הרוב המוסרי האמריקאי, ראש לימבו ודיק צ'ייני") די מקובלת היום בשמאל העולמי. אישית אני לא מאמין בה. השיטה בארה"ב דורשת קואליציות פנימיות והליכה אל המרכז, כך שאפילו אם בוש החזיק את שולי אדרתו של צ'ייני, הוא לא יכל לעשות זאת ללא תמיכה ניכרת במרכז המחנה הקפובליקני. |
|
||||
|
||||
לגבי אמירתו של קיסינג'ר: כדרכן של אמירות קצרות וקולעות גם זו לא ממש קרובה לאמת. הסעודים – למן ההנהגה ושאר השכבות המתקיימות מן השטן הגדול, ועד הקיצונים הדתיים, המשכילים והעניים - שונאים את אמריקה. סעודיה מנהלת מדיניות פרו ואנטי אמריקנית במקביל. זה כולל מכירת נפט, היתר לבסיסי צבא בשטחה וכן רכישות צבאיות ואחרות - במקביל לחינוך ילדים, הדרכת בוגרים ומימון רכישות אמצעי לחימה ברחבי העולם לשם פגיעה באמריקה. מצרים מאפשרת כבר שנים הזרמת נשק לסיני, נשק שפגע בכלכלתה ומאיים על הנהגתה – כדי שחלקו יכאיב בישראל. גם סוריה, שהנהגתה זקוקה נואשות לתמיכה שיעית סביבה, מסייעת לטביחת השיעים בעירק כדי שזה אולי יכאיב לאמריקה. כלומר, לא פעם בטלים ענייני הפנים ואפילו שרידות השלטון מפני צרכים רגשיים של השלטון. לגבי יחסה של ישראל לתהליך השלום – הסיבה לקפאון היא אחת ויחידה והיא אינה עניינים זמניים כגון שיקולים קואליציוניים, חקירה זו או אחרת, כלכלה או דת ומדינה בישראל. הסיבה היא אך ורק האלימות הערבית. כל ניסיון לשפר את המצב מאז 93', במיוחד זה של הפלשתינאים, לווה באלימות קשה שנתמכה ע"י כל שדרות ציבור זה, בכל פעם מחדש. כך שאיני רואה כיצד משפט מפורסם זה של קיסינג'ר מתייחס למזרח התיכון. דווקא באזורים דמוקרטיים, זה הרבה יותר נכון, וגם שם באופן מוגבל. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |