 |
החירות עבורי היא חלק מאמנה חברתית שאני מציע כבסיס לסדר החברתי, ופירושה שהפעלת אלימות יזומה אסורה. מנגד, הפעלת אלימות תגובתית מותרת (ואף מומלצת).
מכיוון שאינני רוצה להרשות שכל אדם יקבע בעצמו מתי אלימות היא יזומה ומתי היא תגובתית (שכן פירוש הדבר אנרכיה), אני נותן למדינה את הסמכות לקבוע זאת (בבתי משפט כשמדובר בפשיעה רגילה ובפרלמנט או בממשלה כשמדובר באיומים צבאיים חיצוניים, למשל). אע"פ שהדבר לא הכרחי מתוך התאוריה, אני מעדיף גם שהמדינה היא שתפעיל את האלימות התגובתית ולא הפרט שנפגע ממנה ישירות.
מכאן שכשמדינה יוצאת לפעולה צבאית, היא פועלת בשם אזרחיה והפעולה מוצדקת אם ורק אם אזרחיה היו רשאים להפעיל אלימות דומה בעצמם אלמלא הייתה המדינה שתעשה זאת בשמם.
במדינה מתוקנת אדם נהנה מההנחה שהוא שותף לאמנה החברתית הנ"ל, ולכן הוא בן חורין, כל עוד לא הוכח אחרת. אבל לא תמיד ההנחה הזאת היא המתאימה ביותר למציאות, כמו למשל במקרה של קבוצת אנשים בעלי מכנה משותף מובהק (עם, שבט וכד') שמהווה איום צבאי. במקרה הזה אין אפשרות מעשית (המשאבים מוגבלים) לברור מתוכם את יוזמי האלימות אחד-אחד, ולכן דרך הפעולה הרציונלית היא להפעיל אלימות כלפי הקבוצה כולה מתוך הגנה עצמית.
רצוי כמובן להגביל את האלימות במקרה הזה למינימום, מכל מיני סיבות, ואחת החשובות שבהן היא החשש להחמיץ הזדמנויות להכניס גם אנשים מתוך הקבוצה המאיימת למסגרת האמנה החברתית. אבל המינימום, בהתאם לנסיבות, עשוי להיות אלימות מסיבית ורחבת היקף, כמו למשל במקרה של הפצצת ערים שלמות במלחמה"ע השנייה, דבר שלא סותר באופן עקרוני את רעיון החירות כפי שאני רואה אותו.
הבה נזכור: רעיון החירות נועד לקדם את השאיפה לחיים בנסיבות מסוימות. אם אנחנו מוצאים שהוא אינו מקדם עוד את השאיפה לחיים או אף סותר אותה, סימן שהנסיבות השתנו, ועלינו לגבש תורת מוסר חדשה בהתאם לנסיבות החדשות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש